“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים.

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.

אין כמו וודהאוס לצנן את הקיץ. הגאונות הקומית שלו משרה קרירות בריטית נעימה אפילו בלילות יולי מיוזעים בארץ. קראתי שניים-שלושה מספריו באנגלית, אבל הכרך שיש לי בבית סובל משני חסרונות משולבים, מצד אחד הוא כבד, ומצד שני האותיות בו קטנטנות, כך שחוויית הקריאה מתקלקלת.

התרגום החדש לעברית של “עונת הזיווגים” יפה (תראו את איור הכריכה המתוק של ירמי פינקוס) ונוח. דן דאור המנוח עשה בו עבודה נפלאה. התרגום מצד אחד משחזר את דרכי ההבעה המקוריות של וודהאוס, על ראשי התיבות, הקיצורים והציטוטים הרבים (כולל הבהרתם בהערות שוליים נחוצות) ומצד שני מצליח ליצור עברית זורמת וקלילה, שמשלבת בטבעיות ציטוטים משייקספיר לצד סלנג ממקורות שונים, מבלי לעשות מעשה אליעזר כרמי בדיימון ראניון. גדולתו של התרגום מתגלה בשלמותו, יותר מאשר בכל ביטוי או משפט כשלעצמו, אם כי אלה המקומות שמעלים את החיוכים.

הנה, תראו קטע קטן כאן (קטע ארוך בהרבה אפשר לקרוא באתר טקסט)

ברור שאם בן-אדם שהיית איתו בבית-ספר יסודי פרטי, בתיכון לבני טובים ובאוקספורד אומר שהוא סומך עליך, אין לך ברירה אלא להיעשות בר סמכא. לומר שהמשימה הייתה חביבה עלי זו תהיה הגזמה, אבל עניתי מייד טוב ויפה, והוא תפס את ידי ואמר שאילו היו יותר אנשים כמוני העולם היה מקום טוב יותר – דעה שדודתי אגתה חולקת עליה בתוקף, ושלהשערתי אסמונד האדוק עומד לחלוק עליה בתוקף. ייתכן שיימצאו אנשים בבית דווריל שילמדו לחבב את ברטראם, אבל ההימור שלי היה שהשם א. האדוק לא יהיה ברשימה.

…

מחשבה צצה במוחי, בטח בגלל המילה ‘ארוחה’ שיצאה מפיו. מאז שג’יבס סיפר לי על הצינה שהשתררה בין גאסי פינק-נוטל ומדלן באסט הייתי יותר מקמעה מודאג מהמחשבה שגאסי יאכל לגמרי לבדו בערב.

אני מתכוון, אתם יודעים איך זה אחרי אחת מאותן מריבות אוהבים כשיוצאים לארוחת ערב לסועד בודד. במרק מתחילים להרהר בבחורה ותוהים אם זה לא היה טמטום להתחבר אליה. בדג התחושה מתגברת, ואחרי ה’פּוּלֶה רוֹטי אוֹ קרֶסוֹן’, כשמזמינים קפה, מגיעים קרוב לוודאי למסקנה הנחרצת שהיא סמרטוט ועצם וציצת שיער ושזה טירוף להחתים אותה על שותפות חיים.

מה שצריך במקרים כאלה זו חברה מבדרת, שתסיח ממך את המחשבות הקודרות, ונראה לי שזאת הזדמנות לספק לגאסי משהו מעין זה.

“אתה יכול,” אמרתי. “אתה מכיר את גאסי פינק-נוטל? הוא מדוכדך, ומסיבות שונות הייתי מעדיף שהוא לא יהיה הערב לבדו עם שרעפיו. אתה יכול לארגן לו איזה ארוחת ערב?”

קטסמיט כירסם את שפתיו. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא חשב, כמו אחרים לפניו, שאחד העיקרים בארוחת ערב מהנה הוא שגאסי לא ייקח בה חלק.

“להזמין את גאסי פינק-נוטל לארוחת ערב?”
…
“מנשים באוהל תבורך, קטסמיט,” אמרתי.

גאסי הסתלק איפוא מראשי. בלב קל פרשתי למנוחתי באותו ערב. לא היה לי שמץ מושג, כמאמר הבריות, מה צופן לי יום המחרת.

∞∞∞∞∞

“הענקים והאישפיצים” מאת ג’וליה דונלדסון, עם איורים של שותפה הקבוע אקסל שפלר הוא ספר מקסים לקריאה עצמית בכיתות הנמוכות, או להקראה בהמשכים גם לילדים קטנים יותר, כפי שאנחנו עושים.

סיפור מותח על שלושה ילדים רגילים שיום אחד נחטפים בידי ילדה ענקית ונלקחים במעלה שיח האפונים  אל ביתה. יופי של תרגום של קטיה בנוביץ’, שהתמודדה בהצלחה עם שפת הענקים הייחודית המשולבת בטקסט.  אחרי כמה איזכורים הילדים לא מתקשים לעקוב אחרי העלילה גם במשפט כמו “ביש, זב, ביש! תנשיב אוגם!”

אפילו יש מילון בסוף הספר שמרכז את המונחים. הנה כמה דוגמאות: מכסחת דשא – קצירגישי, שיח אפונים – גיח בפונים, חתלתולה – שריטניקה.

∞∞∞∞∞

“בטח יש ילד בסין שדומה לי ממש מכל הבחינות, הוא נראה בדיוק כמוני רק עם עיניים מלוכסנות”

בסוף הקייטנה, שהיתה בסימן “תולעת ספרים”, קיבלו אופיר וחבריו לגן במתנה את “בטח יש ילד” מאת אלעד וינגרד, עם איורים של תמר קלנר-בוקי.

ספר חמוד ממש, שמתייחד בכך שהטקסט כולו מתורגם לסינית לצד העברית. תרגם ד”ר ג’אנג פינג מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.  קראתי שבהוצאה מתכננים תרגומים של הספר לשפות אחרות, ואני מניחה ששם ישמר התרגום לסינית לצד האנגלית, הצרפתית וכן הלאה.

∞∞∞∞∞

“הֶעָנָף הִסְתַּחְרֵר וְנִסְחַף כֹּה מַהֵר - לֹא הִבְחִין כְּבָר אֶלְעָד בקצהוּ. בְּתֹם הָרִיצָה הִתְעַיֵּף וְרָצָה לַחֲזֹר, אַךְ הַגֶּשֶׁר – אַיֵּהוּ?”

ביקורת אחרת כבר הגדירה אותו “קלאסיקה בהתהוות“. “על הגשר הקט” מאת עילם בן-דרור (איורים: שחר קובר) הוא לא תרגום, אלא ספר מקור מקסים, אבל הוא זוכה להיכנס לסוף הרשימה הזאת בגלל שהשפה שמשמשת בו נדירה כל כך שהיא כבר כמעט שפה זרה, עשירה ומתנגנת. אמנם עוד לא קראנו אותו בשלמותו, כי נגה קטנה מדי בשבילו, אבל אני חוזה לו גדולות בביתנו.

הקומיקס המשובח xkcd בתובנה מעולה (לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר המקורי ולראות שם את ההערה שמופיעה כשעומדים על התמונה):

וכאן יש קומיקס חביב בנושא קוראים אלקטרוניים. אם כבר המכשירים האלה, באתר “מנדלי מוכר ספרים” משווקים ספרים אלקטרוניים בעברית, בפורמט שאמור להיות תואם לרוב קוראי הספרים האלקטרוניים. הדרך שלהם להתמודד עם סוגיית זכויות היוצרים מקורית ונוחה, כפי שמתאר אתר ניוזגיק מפי איש האתר ירון גולדשטיין:

את הספרים, בדומה לאלו המודפסים, תוכלו להעביר לחברים לקריאה וכן תוכלו לשמור את העותק הדיגיטלי של הספר שרכשתם במספר מכשירים שונים לצרכי גיבוי או קריאה נוחה ממגוון ממשקים.
הספרים שלנו מוגנים ב”הגנה חברתית”. כלומר, כל ספר מיוצר בעת הקניה באופן אישי עבור הקונה הספציפי ונושא חותם (אקס-ליבריס) של הקונה עם שמו וכתובת האימייל שלו… בנוסף, הספר מכיל אינספור חותמות מים (watermarks) מסוגים שונים ובהם קוד סודי המאפשר לנו לזהות את פרטי הקונה… ההגנה החברתית ( Social DRM) היא פשרה מסויימת משום שאינה פולשנית ואינה מפריעה כלל לחויית המשתמש אך בכל זאת מהווה הרתעה מסויימת מפני הפצה בלתי חוקית.”

והנה התינוקת המתוקה מילה, שאמה אדל מנצלת את הרגעים הספורים שבהם היא ישנה כדי ליצור מסביבה תמונות מקסימות (לחצו על התמונה כדי לעבור לבלוג שלה ולראות עוד):

האתר שודרג!

התקנתי גרסת תוכנה חדשה, והעליתי עיצוב חדש. את התבנית עיצבו ג’סיקה ויסמן והת’ר סנדרס ותרגמה אותה לעברית שרית עמר. תודה לכן!

עשיתי קצת התאמות של העיצוב, וכמובן הכנסתי מצד ימין המון כריכות של ספרים שתרגמתי. אם משהו לא עובד כמו שצריך, נניח אם יש קישורים לא נכונים, אנא עדכנו אותי.

ונעבור לקישורים:

אתר מעולה של מומחי Word עם טיפים שכבר התחילו לחסוך לי המון עבודה (ידעתם שאפשר להסיר עיצוב מטקסט על ידי לחיצה על קונטרול ומקש הרווח?) .

מאמר של גלעד צוקרמן, “האם תרגום אפשרי“, בכתב העת “הד האולפן החדש” עוסק בקונוטוציות, באסוציאציות ובהקשרים המערימים קשיים על תרגום (PDF בעברית).

הניו יורק טיימס מביא את סיפורו המרתק של התרגום לערבית של “סיפור על אהבה וחושך” מאת עמוס עוז (כתבה באנגלית).

להמשך הקטע →

או שמא: כשלי אבטחה בעידן המידע.
בחינת הבגרות במתמטיקה דלפה או נגנבה (או שלא), והבחינה החלופית הועברה למנהלי בתי הספר דרך אתר מאובטח, מוגן-סיסמאות, שקרס תוך דקות.
בדיוק היום שמעתי ברדיו את גיל חובב ממליץ על הספר החדש “איך בוטלה המתמטיקה” מאת פרופ’ אביעד קליינברג. לפי הביקורות, נשמע ספר נחמד מאוד. ורק שיהיה ברור – אני בעד מתמטיקה ונגד גניבת מבחנים, כן?

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

מדי פעם אני עוסקת בלקטורה, כלומר מקבלת מהוצאות לאור ספרים, כדי שאביע את דעתי המקצועית, האם כדאי לתרגם אותם לעברית. זה עיסוק חביב שחשף אותי לאורך השנים למגוון ספרים, טובים יותר ופחות. את רובם אין סיכוי שהייתי קוראת אחרת, אם כיוון שלא הייתי מגיעה אליהם, או כיוון שמלכתחילה אינם לטעמי.
יעל סלע-שפירו הסבירה יפה מה זאת לקטורה ומה אמור מסמך כזה לכלול: פרטי הספר, תקציר העלילה, יתרונות וחסרונות וקשיי תרגום מיוחדים, אם יש.

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.

מאמר מקסים ומחכים של עידו גנדל על תרגום מכונה, כולל דוגמאות תרגום שונות של מתרגמים אנושיים, לרגל יום הולדתו של “העורב” לאדגר אלן פו.
הספר שהוא מזכיר, Le Ton beau de Marot מאת דאגלס הופשטטר, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי בכלל, ועל תרגום בפרט.

ארבע במאה או לא ארבע במאה? אינגה מיכאלי, יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, מסבירה היטב מדוע חוק הספרים החדש המוצע יפעל לטובת שוק הספרים בישראל, החל מקוראי הספרים ועד למעורבים ביצירתם.

הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל היה מוצלח ביותר. הנה סיכום שכתבה יעל סלע-שפירו.

שתי מתרגמות מספרות על אתגרי תרגום בספרים שיצאו לאור לאחרונה:

יעל סלע-שפירו על “גרגויל” מאת אנדרו דיווידסון.

רוני בק על “מותו של באני מונרו” מאת ניק קייב, ב”רפובליקה הספרותית” של עדנה אברמסון.

ובנושא אחר, לכבוד פורים שהגיע (והביא איתו את הגשם): ד”ר תמר עילם גינדין על מגילת אסתר והאימפריה האח’מנית.

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.