“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים.

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.

הקומיקס המשובח xkcd בתובנה מעולה (לחצו על התמונה כדי לעבור לאתר המקורי ולראות שם את ההערה שמופיעה כשעומדים על התמונה):

וכאן יש קומיקס חביב בנושא קוראים אלקטרוניים. אם כבר המכשירים האלה, באתר “מנדלי מוכר ספרים” משווקים ספרים אלקטרוניים בעברית, בפורמט שאמור להיות תואם לרוב קוראי הספרים האלקטרוניים. הדרך שלהם להתמודד עם סוגיית זכויות היוצרים מקורית ונוחה, כפי שמתאר אתר ניוזגיק מפי איש האתר ירון גולדשטיין:

את הספרים, בדומה לאלו המודפסים, תוכלו להעביר לחברים לקריאה וכן תוכלו לשמור את העותק הדיגיטלי של הספר שרכשתם במספר מכשירים שונים לצרכי גיבוי או קריאה נוחה ממגוון ממשקים.
הספרים שלנו מוגנים ב”הגנה חברתית”. כלומר, כל ספר מיוצר בעת הקניה באופן אישי עבור הקונה הספציפי ונושא חותם (אקס-ליבריס) של הקונה עם שמו וכתובת האימייל שלו… בנוסף, הספר מכיל אינספור חותמות מים (watermarks) מסוגים שונים ובהם קוד סודי המאפשר לנו לזהות את פרטי הקונה… ההגנה החברתית ( Social DRM) היא פשרה מסויימת משום שאינה פולשנית ואינה מפריעה כלל לחויית המשתמש אך בכל זאת מהווה הרתעה מסויימת מפני הפצה בלתי חוקית.”

והנה התינוקת המתוקה מילה, שאמה אדל מנצלת את הרגעים הספורים שבהם היא ישנה כדי ליצור מסביבה תמונות מקסימות (לחצו על התמונה כדי לעבור לבלוג שלה ולראות עוד):

או שמא: כשלי אבטחה בעידן המידע.
בחינת הבגרות במתמטיקה דלפה או נגנבה (או שלא), והבחינה החלופית הועברה למנהלי בתי הספר דרך אתר מאובטח, מוגן-סיסמאות, שקרס תוך דקות.
בדיוק היום שמעתי ברדיו את גיל חובב ממליץ על הספר החדש “איך בוטלה המתמטיקה” מאת פרופ’ אביעד קליינברג. לפי הביקורות, נשמע ספר נחמד מאוד. ורק שיהיה ברור – אני בעד מתמטיקה ונגד גניבת מבחנים, כן?

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. עריכת טקסט: שרית בלונדר, עריכת התרגום: גילי בר-הלל, ייעוץ טכני: דידי חנוך. “האם יכול האקר צעיר אחד להשיב מלחמה לממשלה שיצאה מדעתה ופרצה את כל הגבולות?” (פרק ראשון לקריאה בהמשך) עד כמה “האח הקטן” הוא מדע בדיוני? מצד אחד, הוא ספר מדע בדיוני מצוין, וכמו כל ספר מד”ב טוב הוא משתמש במצב מומצא כדי לומר משהו על מצבנו הנוכחי. מצד שני, מבחינות מסוימות המציאות כבר השיגה אותו. גיבור הספר, מרקוס, מתלונן על תוכנות המעקב שהושתלו במחשב שנתן לו בית הספר? לא מזמן התלוננו תלמידים בארה”ב על כך שמוריהם צילמו אותם בהיחבא במצלמות של המחשבים הבית-ספריים שלהם. ואפילו המשטר המחמיר שמצייר דוקטורוב בסן פרנסיסקו בספר הזה לא הגיע לדרגת המאגר הביומטרי המתוכנן אצלנו בארץ.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:
להמשך הקטע →

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

לא מזמן קראתי בפעם השלישית לפחות את Remake מאת קוני ויליס. ספר דק וחביב, שופע אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עם דוק קל של מלנכוליה. הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מתרחש בעתיד הקרוב, שבו תעשיית הקולנוע הפכה דיגיטלית לחלוטין. האולפנים הגדולים תובעים זכויות יוצרים על דמויות של שחקני עבר פופולריים, ומשבצים אותן בסרטים הנוצרים כל-כולם באמצעים ממוחשבים, רצוי הפקות מחודשות של סרטים מוכרים. נוסף על כך, בעלי הזכויות משנים סרטים ישנים כדי שיתאימו לכללי הנכונות הפוליטית המוקצנים, הכוללים איסור על חומרים ממכרים כמו אלכוהול וסיגריות. נשמה, אין צורך לומר, נעדרת לחלוטין מן הקולנוע הזה.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני. אנשים שאינם חובבי מד”ב מובהקים נוטים לחשוב שמדובר בז’אנר נחות שאחד מתפקידיו העיקריים הוא ניבוי העתיד. אוהבי המד”ב יודעים שזה לא נכון, וגם לא חשוב. הנה למשל ציטוט של פטריק גיגר, מנהל מוזיאון המדע הבדיוני של שווייץ, שהגיע ארצה לרגל פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטסיה: “המדע הבדיוני לעולם אינו טועה – כי הוא לא מנסה להיות צודק. המדע הבדיוני מרבה בניסיונות לדמיין עתיד אפשרי, הווה אפשרי ועבר אפשרי. מתוך אלפי העתידים שדומיינו, מובן שיש אלמנטים שבהם צדקו, אבל הגרעין של המדע הבדיוני אינו לנסות להבין איך ייראה העתיד, אלא לשפוך אור על ההווה”.

סרטון פרסומת מתוחכם מציג, לכאורה, את ג’יימס דין בשנותיו המאוחרות, מתוך הנחה שלא נהרג באותה תאונת דרכים בשנת 1955. ממש כמו שויליס כתבה, הן מבחינת היכולות הדיגיטליות והן מבחינת השימוש המסחרי בכוכבי עבר.

אמת, קריאה של Remake היום מלווה בהשתאות על המידה שבה הטכנולוגיה הממשית הדביקה את יצירי הדמיון של ויליס. לפני עשור מי חלם על יו-טיוב? היום כל זב חוטם יכול למצוא תוך שניות את הסצינות שגיבור הספר מאתר בסרטי הקולנוע הקלאסיים, ותוכנות עריכה מאפשרות לעשות כמעט כל מה שהוא מעולל להם במשימות הטיהור המוסרי שמטילים עליו.

ומשם עברתי לאסוציאציה הבאה: מיכאל זילברמן מציג אוסף ישן של פרסומות לסיגריות המתמקדות בכלות טריות. הדימויים הויזואליים והטקסטים בפרסומות האלה נראים לנו היום מופרכים לחלוטין, ממש כמו העולם המלוטש שמוצג בסדרת הטלוויזיה “מד מן”. אנשי הפרסום הניו יורקים בסדרה מעשנים כמו קטרים, שותים במשרד ומתחילים עם מזכירות כדבר שבשגרה, כאילו לא היה מעולם “חדר הנשים” (בעצם, מבחינתם הוא עוד לא היה). מעניין מה היו עקרות הבית הנואשות של אז חושבות על אלה של היום.

דרך אגב, תמיד חיבבתי את ג’ינג’ר רוג’רס הרבה יותר מאשר את פרד אסטר, ויש לציין שבקטעי הריקוד הוירטואוזיים שלהם היא עשתה את כל מה שהוא עשה, רק על עקבים גבוהים וברוורס, so there!

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
להמשך הקטע →

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.