ענבל שגיב, מתרגמת

בתקופה האחרונה תפסו ספרי נוער חלק ניכר מהתפריט הספרותי שלי, בזכות הילדים. נמרוד, שהוא בן שמונה, כבר קורא בהנאה ובמהירות. הוא ואופיר (בן חמש) גם מקבלים מנה יומית של סיפורים לפני השינה, בעיקר ספרים בהמשכים. רוב מלאכת ההקראה מתבצעת במסירות על ידי אורן, האבא האוהב. אחרי כמה המלצות שלי שהיו ממש לא מוצלחות, אני מנסה לקרוא את הספרים לפני הילדים, והצטברו לי כמה רשמים שראויים לריכוז.

(גילוי נאות - חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע - תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד - תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

בלי פאניקה, כתב העת המצוין למדע בדיוני ולפנטסיה, יוצא בתחרות תרגום שנייה, ואני משתתפת בחבר השופטים.
על פי ניסיוני אין לקהילת חובבי המד”ב מתחרים בתשומת הלב המוקדשת לתרגום, וזאת אחת הסיבות לחיבה ולהערכה שאני רוחשת לקהילה. התחרות מאפשרת לחובבים להתנסות בתרגום ובאתגרים הכרוכים בו, באמצעות טקסט לא קל בכלל. שנסו מותניים, חדדו את המוח ואלי תזכו בפרס!

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation - To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.

לא מזמן קראתי בפעם השלישית לפחות את Remake מאת קוני ויליס. ספר דק וחביב, שופע אהבה לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עם דוק קל של מלנכוליה. הספר, שיצא לאור בשנת 1995, מתרחש בעתיד הקרוב, שבו תעשיית הקולנוע הפכה דיגיטלית לחלוטין. האולפנים הגדולים תובעים זכויות יוצרים על דמויות של שחקני עבר פופולריים, ומשבצים אותן בסרטים הנוצרים כל-כולם באמצעים ממוחשבים, רצוי הפקות מחודשות של סרטים מוכרים. נוסף על כך, בעלי הזכויות משנים סרטים ישנים כדי שיתאימו לכללי הנכונות הפוליטית המוקצנים, הכוללים איסור על חומרים ממכרים כמו אלכוהול וסיגריות. נשמה, אין צורך לומר, נעדרת לחלוטין מן הקולנוע הזה.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני. אנשים שאינם חובבי מד”ב מובהקים נוטים לחשוב שמדובר בז’אנר נחות שאחד מתפקידיו העיקריים הוא ניבוי העתיד. אוהבי המד”ב יודעים שזה לא נכון, וגם לא חשוב. הנה למשל ציטוט של פטריק גיגר, מנהל מוזיאון המדע הבדיוני של שווייץ, שהגיע ארצה לרגל פסטיבל אייקון למדע בדיוני ופנטסיה: “המדע הבדיוני לעולם אינו טועה - כי הוא לא מנסה להיות צודק. המדע הבדיוני מרבה בניסיונות לדמיין עתיד אפשרי, הווה אפשרי ועבר אפשרי. מתוך אלפי העתידים שדומיינו, מובן שיש אלמנטים שבהם צדקו, אבל הגרעין של המדע הבדיוני אינו לנסות להבין איך ייראה העתיד, אלא לשפוך אור על ההווה”.

סרטון פרסומת מתוחכם מציג, לכאורה, את ג’יימס דין בשנותיו המאוחרות, מתוך הנחה שלא נהרג באותה תאונת דרכים בשנת 1955. ממש כמו שויליס כתבה, הן מבחינת היכולות הדיגיטליות והן מבחינת השימוש המסחרי בכוכבי עבר.

אמת, קריאה של Remake היום מלווה בהשתאות על המידה שבה הטכנולוגיה הממשית הדביקה את יצירי הדמיון של ויליס. לפני עשור מי חלם על יו-טיוב? היום כל זב חוטם יכול למצוא תוך שניות את הסצינות שגיבור הספר מאתר בסרטי הקולנוע הקלאסיים, ותוכנות עריכה מאפשרות לעשות כמעט כל מה שהוא מעולל להם במשימות הטיהור המוסרי שמטילים עליו.

ומשם עברתי לאסוציאציה הבאה: מיכאל זילברמן מציג אוסף ישן של פרסומות לסיגריות המתמקדות בכלות טריות. הדימויים הויזואליים והטקסטים בפרסומות האלה נראים לנו היום מופרכים לחלוטין, ממש כמו העולם המלוטש שמוצג בסדרת הטלוויזיה “מד מן”. אנשי הפרסום הניו יורקים בסדרה מעשנים כמו קטרים, שותים במשרד ומתחילים עם מזכירות כדבר שבשגרה, כאילו לא היה מעולם “חדר הנשים” (בעצם, מבחינתם הוא עוד לא היה). מעניין מה היו עקרות הבית הנואשות של אז חושבות על אלה של היום.

דרך אגב, תמיד חיבבתי את ג’ינג’ר רוג’רס הרבה יותר מאשר את פרד אסטר, ויש לציין שבקטעי הריקוד הוירטואוזיים שלהם היא עשתה את כל מה שהוא עשה, רק על עקבים גבוהים וברוורס, so there!

בעבר היה במוסף “ספרים” של הארץ מדור “ספריות” שבו ראיינו אנשים על הספריות הביתיות שלהם. אביגיל התחילה פרויקט שבו בלוגרים מציגים את הספריות הביתיות שלהם, ולכבוד הספריה החדשה שלנו אני מצטרפת.

אבל קודם כל, כמה הפניות למקומות אחרים וקשורים:

ובחזרה הביתה.
המשך »

דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה - לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה - נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (”אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

אוסף הקישורים האביבי מובא אליכם בחסות נגה אמה נקדימון (26.01.2009).

עד כמה המין הדיקדוקי של שמות עצם משפיע על תפיסתנו את העצמים עצמם? מסתבר שדוברי שפות שונות מתייחסים אחרת לעצמים זהים, בהתאם למינם הדקדוקי בשפת האם.

מוסף ספרים של הארץ מביא השוואות תרגומים: מאמר מאת יורם מלצר, ופרקים מתוך גאווה ודעה קדומה, לב המאפלייה, צייד בודד הוא הלב.

למתרגמת אביגיל בורשטיין יש בלוג חדש ומעניין.

ואילו דן בורנשטיין מליבריסטאן מציע רעיון מהפכני: לקרוא ספרים בעת הארוחה, ולא עיתון. יש לו גם פתרון לבעייה הטכנית הכרוכה בהצעה.

בחור אנגלי אחד, שהצליח לא לראות עד עכשיו את “מלחמת הכוכבים”, נכנע ללחץ הקהל. הוא מתאר במאמר משעשע את החוויה.

בלוג חדש: איך קיבלו ספרים את שמותיהם. מדי יום סיפורו של ספר חדש (באנגלית). “סונטות מן הפורטוגזית“, למשל, כמעט והיה “סונטות מן הבוסנית”.

הישמרו מתוכנות תרגום: יש מסעדה סינית בשם TRANSLATE SERVER ERROR; ושלט דרכים בוולשית שאומר בעצם “אני לא במשרד, נא לשלוח חומר לתרגום”.

בסוף שנת 2008 גמרתי לתרגם את הספר המאה. מספר יפה ועגול, על המדפים הוא בערך שני מטר רץ :-). הנה קישור לרשימה המלאה של ספרים שתרגמתי ויצאו לאור עד כה. זאת הזדמנות טובה לסיכום ביניים וכמה נתונים ואנקדוטות.
התחלתי לתרגם בשנת 1993, עבור הוצאת שלגי. הספר הראשון שתרגמתי היה בלש בריטי:
“הרצחת וגם ירשת” מסדרת “המפקח ווקספורד חוקר” מאת רות רנדל.
בשנים הבאות תרגמתי להוצאת שלגי ספרי מתח, מדע בדיוני, רומנים רומנטיים, עיבודים של סרטי קולנוע, ועוד. נהניתי במיוחד מספריה של סוזאן אייזקס (”לילי ווייט”, “ניצוץ באפילה”, “פסים וכוכבים”). הספר הפופולרי ביותר שתרגמתי בתקופה ההיא היה “האפיפיורית יוהנה“, והוא מֻכָּר ונמכר עד היום.
מאז תרגמתי עבור הוצאות ספרים רבות, ביניהן: דביר, כנרת זמורה ביתן, מטר, אופוס, כתר, ההוצאה לאור של אוניברסיטת חיפה, גורדון, גרף, אריה ניר, ידיעות אחרונות.
הרבה פעמים שואלים אותי כמה זמן לוקח לתרגם ספר. התשובה תלויה כמובן באורך הטקסט ובמורכבות שלו. הממוצע שלי הוא כמאתיים עמודים לחודש, בספר שאין בו בעיות מיוחדות או תחקיר עמוק ורחב. כך שספר ממוצע לוקח בין חודש לחודשיים.
הספר הקצר ביותר שתירגמתי הוא “כלב טוב שלי” מאת אנה קווינדלן; הארוך ביותר: “עיר הבקיע” מאת אלסטר ריינולדס (כ-750 עמודים בעברית, בשני כרכים). הנמוכים ביותר הם “האוניברסיטה הקטנה” ו”נגיעות אחרונות” - 17 ס”מ, ואילו הגבוה ביותר הוא “נאומים ששינו את העולם” - 27.5 ס”מ.
תירגמתי עד היום 15 ספרי מדע בדיוני ופנטסיה; שני ספרי נאומים (“פניני נובל”, “נאומים ששינו את העולם”); ספרים בתחום הבריאות והרפואה (”נאבקות למען עתידנו”, “בריאות טובה לשנים ארוכות”, “צעירים לנצח”); ספרי ניהול ועסקים (ביניהם “כלבי מכירות”, “מי ינהל את הממלכה”, “אני בע”מ”, “הבטחת קיימת”, “מודיעין בעולם העסקים”); ועוד רבים. כרבע מהספרים הם ספרי עיון (חשבתי שיותר, כנראה כיוון שרובם מן השנים האחרונות), והשאר סיפורת.
כשהתחלתי לתרגם הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, ונעזרתי בספריותיה כדי לבדוק נתונים ופרטים. היו לי דפים מלאים מונחים ושמות והייתי תופסת כל מיני אנשים בעלי ידע מתאים ומציקה להם בשאלות. האינטרנט שינה לחלוטין את דרך ההתנהלות, והיום אני עושה את רוב הבירורים בגלישה תוך כדי עבודה. ברוב התחומים גם המומחים נגישים בדואר אלקטרוני. באחד הספרים האחרונים שהגשתי היו למעלה ממאתיים הערות עם הפניות למראי מקום באתרים שונים. אני גם אוהבת מאוד את הקשר והסיוע ההדדי שמתרחשים בין מתרגמים בפורומים.

ובונוס לסיום - סרטון מקסים ומלא אהבת ספרים: This is where we live.

בסוכות יערך פסטיבל אייקון ה-12: חגיגת המדע הבדיוני, הפנטסיה ומשחקי התפקידים השנתית, ובו שפע אירועים מעניינים.

בעקבות עבודת התזה שלי אשתתף ביום שלישי 14 באוקטובר בשעה שש בערב בפאנל היה פנטסטי – תור הזהב של המד”ב בישראל בשנות ה-70:

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היתה עדנה פתאומית לחובבי המד”ב בארץ: הוצאות ספרים פרסמו ספרים בכמות מפתיעה, לרבות סדרות מיוחדות. המגזין “פנטסיה 2000″ התקבל בהתלהבות ומכר אלפי עותקים לגליון. חוגי חובבים פעלו. כנס ארצי התקיים בירושלים, והוכן כנס בינלאומי, “ג’רוקון”, שעמד להתקיים ב-1982. מה גרם לפריחה זאת ומדוע דעכה כעבור שנים אחדות? מה ניתן ללמוד ממנה על העתיד?

המשתתפים:
ד”ר אהרון האופטמן – נמנה עם מייסדי ועורכי “פנטסיה 2000″ ומקימי האגודה הישראלית למד”ב.
ד”ר עמנואל לוטם – הוא עורך ומתרגם מוביל בתחום המד”ב וכיהן כיו”ר הראשון של האגודה.
ענבל שגיב – עסקה במחקר אקדמי על מד”ב בישראל. (לקריאת “מדע בדיוני בישראל“)
אלי הרשטיין – חובב פעיל שעבר לפעילות מקצועית בהוצאה לאור.
אלי טנא – העורך הראשון של “פנטסיה 2000″. שימש לתקופה קצרה כעורך סדרת המד”ב של “זמורה-ביתן” (מודן). מאז עוסק בפרסום. בעלים של חברת פרסום ושיווק.
ד”ר אריה חשביה – עורך מגזינים, היסטוריון צבאי ומתרגם, בין היתר גם מד”ב. חובב מד”ב מנעוריו, בשחר הכתיבה הבדיונית בעברית, ומאז מתרפק בנוסטלגיה על ימי בראשית של הז’אנר הזה ביישוב העברי בארץ-ישראל, לפני הקמת המדינה.

אירוע משמח במיוחד בעיני באייקון השנה הוא השקת הגיליון המיוחד של כתב העת פנטסיה 2000, שבו היה לי חלק קטנטן. מומלץ לקרוא את דבר העורך מאת אהרון האופטמן וכמובן גם לקנות את הגיליון.

כתבה מצוינת על הגליון החדש.

במוסף הספרים של ידיעות אחרונות התפרסם היום קטע שכתבתי למדור “שפה זרה” על קורי דוקטורוב. הנה סריקה שלו:

לכבוד שבוע הספר מספר רני גרף איך זה להיות מו”ל עצמאי, ואילו גילי בר-הלל מספרת על חוויות מן הדוכנים. אחרי קריאה אני מצטרפת להמלצות על ספרם החדש והמלהיב “פרסי ג’קסון וגנב הברק” מאת ריק ריירדן בתרגום מצוין של יעל אכמון.

חדשות טובות למתרגמים ולמקצוע התרגום - פרס גפן של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יוענק השנה גם בקטגוריית התרגום הטוב ביותר לעברית, בשיתוף עם אגודת המתרגמים בישראל. עם זאת, זה עלול לערער את מעמדי כחברה היחידה בשתי האגודות גם יחד :-).

באירוע החודש של אגודת המתרגמים ידברו ד”ר ניצה בן ארי על מתרגמים כגיבורי סיפורת, והסופר היהודי-אמריקאי טוד חזק-לואי על ספרו “משימתו של המתרגם הזה”.

באתר החדשות של הוצאות כנרת-זמורה-ביתן דביר מתפרסם ראיון מרתק עם המתרגם ניר רצ’קובסקי (ראיין סמי דואניאס למגזין “טיים אאוט”).

פוסט מעניין של חגית רוזנס על הפרסומת של טמבור.

חג שמח!

ובמקרה הזה כולם מוצלחים. מקבץ לקראת פסח:

סימנטוב הוא ספרו השלישי של ידידי אסף אשרי. אסף הוא סופר ותסריטאי, ואחד מחביביה של קהילת המד”ב המקומית בזכות ידענותו, הבנתו וכתיבתו. הספר הוא רומן בלש קצבי וסוחף הנישא על כנפי הדמיון של המיתולוגיה היהודית, והוא זוכה לשבחים מפי הזריזים שהחלו כבר לקרוא אותו. אני אחכה לשם כך לכנס “עולמות” - אסף היה עורך סדרת המד”ב של אופוס בזמן שתרגמתי עבורה את “ילד מלחמה” שיהיה נושא מועדון הקריאה בכנס. (לקריאת הפרק הראשון)

המפקחת מזי סימנטוב עובדת ביחידת היידעונית שהיא יחידת תורת הנסתר של משטרת ישראל.
העובדים שלה הם קבליסט, קוראת בקלפים ואשת העידן החדש של הילות וגבישים.
כשבליל הסדר ובמקביל לספירת העומר מתחילות להעלם נשים מהרחובות, מזי נקראת לטפל בתיק.
במהרה היא מבינה שהתיק מורכב ממה שחשבה בתחילה.
אין מכתבי כופר, אין דרישות ואין גופות.
כשמצד אחד הזמן אוזל ומצד שני מסדר עתיק של נשים מתחיל לפעול לפתרון התעלומה, מזי מבינה שהיחידה הקטנה שלה נקלעה למאבק בין המינים. כשמצד אחד עומדת לילית, אשתו הראשונה של אדם ומהצד השני עומד אליהו הנביא והמלאכים שנפלו מגן עדן.

יצהר ורדי תרגם היטב סיפור חמצמץ על מתרגם שמתקשה לתרגם. הסיפור הוא חלק מן הקובץ “משימתו של המתרגם הזה” מאת טוד חזק-לואי ואפשר לקרוא אותו כאן.

בניגוד מוחלט למתרגם דל-היכולת מן הסיפור עומד מאיר שלו, אשר הצטרף לשורות המתרגמים הספרותיים בבחירה ותרגום של ספר הנוער “צ’יטרה-גריבה - סיפורו של יון” מאת דהאן גופל מוקרג’י.
לשלו זוהי ההתנסות הראשונה בעבודת תרגום, נאמר בכתבה של שירי לב-ארי ב”הארץ”:

“המצב שבו אני עומד מול טקסט של אדם אחר הוא חדש בשבילי, ומאוד חינוכי”, הוא אומר. “זה לימד אותי מה עובר על המתרגמים שלי ועל העורכים שלי. לא בטוח שהייתי נותן למתרגמים שלי לעשות לספרים שלי מה שעשיתי בתרגום הזה. תיקנתי שמות של ציפורים, הרשיתי לעצמי לערוך קצת. אבל לא השלטתי עליו את העברית שלי.

שלו מעניק לספר מיוקרתו בשוק הספרותי, ושמו מתנוסס על הכריכה בגודל זהה לזה של שם הסופר.

אבל בעולם יש לא רק רק בנים, אלא גם בנות. ולפעמים מופיע שם בטקסט בלועזית ואנחנו לא יודעים איך להתייחס אליו בעברית, המחייבת אותנו להתייחסות בזכר או בנקבה. יעל סלע שפירו מסבירה איך אפשר לגלות את מינו של אדם שרק שמו ידוע לנו.

ובונוס נוסף לסיום - מאגר חמשירים. יש אנשים שביקור שם יכול לעשות להם את היום.

“ילד מלחמה” יהיה ספר החודש של מועדון הקריאה שמארגנת האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה בחודש אפריל, לכבוד כנס עולמות 2008. הכנס יתקיים בחול המועד פסח, 21-23 באפריל 2008, במרכז בארבור, רחוב ההגנה 135 בתל-אביב. השנה מוקדש הכנס לנושא “מלחמה ושלום”, נושא אשר יידון על שלל היבטיו השונים, בהרצאות, סדנאות, מפגשי קהילה והפקות מקור. פרטים נוספים באתר הכנס. מועדון הקריאה בתל אביב יתקיים כחלק מאירועי כנס עולמות 2008, ביום ד’, 23.4, בשעה 20:00, באולם 3 שבמרכז הקהילתי בארבור. פרטים נוספים לגבי מפגשי מועדון הקריאה העוסקים בספר זה יתפרסמו באתר האגודה.

“ילד מלחמה” מאת קארין לוואצ’י יצא לאור בתרגומי בהוצאת אופוס בשנת 2003, והוא אחד האהובים עלי ביותר מבין הספרים שתרגמתי.

מתוך הכריכה האחורית:

דרך סיפור חייו של ג’וס מוסי אנו נחשפים לצדדיו האפלים של כיבוש החלל.
המוקודורי, החללית שבה גדל ג’וס, פעלה באזור החיץ שבין כוכב הבית של החייזרים לבין כדור הארץ כאשר הותקפה על ידי פיראטים. כל המבוגרים שעל החללית נרצחו והילדים נחטפו כדי להימכר לעבדות.
ג’וס בן השמונה נותר בחללית הפיראטים כ”חיית המחמד” של הקפטן האנושי שלה, ונאבק לשרוד ולהישאר שפוי. במהלך גלגוליו נתקל ג’וס ב”נער-מלחמה” מטיל האימה – המפקד האנושי-למחצה של צי החייזרים, בקפטן אזרקון – מפקדה של אחת מספינות הלוחמים האנושיות ובפלקון – הפיראט האכזר הנלחם בבני האדם ובחייזרים כאחד. כל אחד מהשלושה בתורו מנסה להכשיר את הילד היתום בהתאם למטרותיו ולתפישת עולמו – כלוחם, כמרגל, כעבד.
ג’וס מגלה כי הצדק והאמת הם בעיני המתבונן, וכי הוא בלבד יוכל לקבוע מי הוא ולהיכן הוא שייך – לחברות ולנאמנות שמצא בקרב בני האדם, לתרבות העשירה והשלווה של החייזרים או לשנאה, לחשדנות ולאלימות המצויות בשני הצדדים.
ככל שהעלילה מתפתחת, ג’וס נאלץ לבחור בין הזהויות הרבות שהוקנו לו בחייו הקצרים, ואלה מתנגשות זו בזו ומגיעות לשיא עוצר נשימה.

נער מלחמה הוא ספר מדע בדיוני צבאי וחברתי. העולם שהוא מציג עומד בפני עצמו, אמין ועשיר.
הדמויות והדילמות העולות ממנו נותרות עם הקורא גם לאחר שהניח מידיו את הספר.

הנה מה שכתבתי עליו אז בפורום מד”ב באורט:

תרגמתי כבר הרבה ספרים. בודדים היו טובים כמו זה ואני חושבת שאף גיבור לא כיווץ לי את הלב כמו ג’וס.
“ילד מלחמה” היה מהספרים שבזמן העבודה עליהם אני צריכה לכסות את העמוד הבא, כדי שהעיניים לא יברחו להמשך העלילה במקום להתעכב על התרגום.
יש בספר שמץ של דמיון למשחק של אנדר, אבל בלי ההתחסדות (התנצלותי לחסידי קארד).
והסופרת היתה מאוד חמודה, ענתה ברצון לכל השאלות שלי, וממש התלהבה לשמוע שהספר מתורגם לעברית.

למיטב ידיעתי ושמחתי, הספר אהוב על קהל הקוראים בארץ, וראיתי המלצות רבות עליו בפורומים השונים. מאז תרגמתי גם את המשכו, “צלילת אש”. באנגלית פורסם גם חלק שלישי בסדרה, “Cagebird”, אך הוא לא תורגם לעברית.
ביקורות על ילד מלחמה: מאת רמי שלהבת; מאת ניר יניב, כולל דיון.

פרק לדוגמה: המשך »

זה מה שהיה יוצא אם היינו משלבים את הנושאים הבאים:

Wired מדווח שתינוקות רואים צבע טהור, שאצל המבוגרים מתווך דרך השפה. הקביעה מסתמכת בין השאר על מחקר על השפעות שפה על יכולת הבחנה בין צבעים (PDF). מסתבר ממנו שרוסים מסוגלים להבחין בין גוני כחול שדוברי אנגלית מסווגים כצבע אחד, כפי שיודע גם כל מי שניסה לתרגם “תכלת” לאנגלית. שמות צבעים תמיד נראו לי נושא מרתק, וזכור לי מאמר מעניין שקראתי בעניין בזמן הלימודים באוניברסיטה, שאמר דברים מפתיעים על סיווג הצבעים באימפריה הרומית, רק שאני לא זוכרת בדיוק מה :-(.

אם כבר רוסית, אז מאמר בויקיפדיה מסביר מוסכמות מתן שמות (פרטי, אמצעי, משפחה, קיצורים וחיבובים) ברוסית והשפות הקרובות אליה. מאיר עיניים וגם שימושי. אני נאבקת בזמן האחרון בשגיונות השמות הפרטיים בשפות אירופאיות, ובעיקר ביניהן. בספר שאני מתרגמת בימים אלה מככבים שפע בני אצולה ומלוכה משלל שושלות. הספר, הכתוב באנגלית, מציג את כולם בנוסח האנגלי של השמות (Henry, John, Katherine), בעוד בעברית נהוג להביא כל שם בנוסח המקומי שלו (הנרי, אנרי, אנריקה, היינריך; קתרין, קתרינה, יקתרינה), ולצורך כך יש לדעת האם האציל בו מדובר נחשב אנגלי, ספרדי, צרפתי, גרמני, רוסי או משהו אחר. הבעייה שהם גם עוברים ממקום למקום!

נו, אז בתור מנוחה מהעניין הזה אני ממליצה על קטע מאלף ביו-טיוב שבו שחקנית מדגימה 21 מבטאים שונים באנגלית. בלתי-תרגים בעליל.

ואיך נכנס סופרמן לעניין? מייקל שייבון, מחבר “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי“, כותב בניו יורקר על גיבורי-על. צבע הבגד של סופרמן כחול (גוון שאמא שלי קוראת לו פֶּטְרוֹל). וכל מי שראה את “משפחת סופר-על” יודע שהגלימה בכלל לא בטיחותית.

בנוסף, שני עניינים לא קשורים:

סנסוונדה (או סנסוואנדה) הוא המונח המקובל בקהיליית חובבי המד”ב בארץ כמעין תרגום ל-Sense of Wonder, דהיינו תחושת ההתפעמות שמקנה המצאה טובה באמת של מדע בדיוני. לאחרונה נטבע כאן גם מונח חדש, ומבריק לדעתי - סנסבעסה - תחושת הדכדוך שמשרה עליך יצירת מדע בדיוני מדכאת במיוחד.
הערך המוקדש ל-Sense of Wonder באנציקלופדיית המדע הבדיוני מאת קלוט וניקולס אומר שהוא משמש בפיהם של חובבים לפחות מאז שנות הארבעים של המאה העשרים. סנסוונדה הוא, למעשה, הדבר שמייחד את ספרות המדע הבדיוני. דמויות עגולות ומעוררות הזדהות? עלילה מקורית ומרתקת? אלה מאפיינים, שלא לומר דרישות-קדם, של ספרות טובה.
אבל המשך »

השפה האנגלית חולשת במידה רבה על ז’אנר המדע הבדיוני. ארשה לעצמי לצטט מעצמי ולומר : “המדע הבדיוני המודרני, שנולד בכתבי עת אמריקאיים פופולריים בשנות העשרים של מאה זו, היה מבוסס באופן חלקי על סיפורי עולמות אבודים, מסעות פנטסטיים ותחזיות טכנולוגיות וחברתיות שכתבו במאה התשע-עשרה סופרים רבים, ביניהם ז’ול ורן וה.ג’. וולס. שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים היו “תור הזהב” של מגזיני המד”ב האמריקאיים, אז התחילו לכתוב בהם סופרי מד”ב ששמותיהם מזוהים עד היום עם הז’אנר: אייזק אסימוב, רוברט היינליין ואחרים. בתקופה זו גם התחילה להתגבש סביב הטקסטים תת-תרבות מפותחת של חובבי מד”ב, שהתכתבו אלה עם אלה ועם כתבי העת, נפגשו בכנסים ומאוחר יותר אף התחילו לחלק פרסים ליצירות המד”ב הטובות ביותר, לטעמם.”
מאז ועד היום אין להכחיש כי מבחינה כמותית לפחות, המד”ב באנגלית עולה על הקיים בכל שפה אחרת. גם לעברית תורגמו ומתורגמים גם כיום בעיקר ספרים מאנגלית, פרט ליוצאי דופן מעטים כמו סטניסלב לם והאחים סטורגצקי.
אין בזאת כדי לומר שבשפות אחרות לא קיים מדע בדיוני, וודאי שאין בכך כדי להעיד על איכותו. קורי דוקטורוב מודה בכך בפה מלא:
המשך »

או באנגלית Mental Floss הוא השם המקורי של “האוניברסיטה הקטנה” שתרגמתי עבור הוצאת גורדון. הרעיון הוא משהו קטן שעושים להמרצה ולתועלת, במקרה הזה של המוח, כמו השפעתו של חוט דנטלי על החניכיים. (פרק לדוגמה)
כותרת המשנה של הספר היא “(כמעט) כל מה שצריך לדעת כדי להרגיש חכמים” ויש בו פרקים בתחומי ידע שונים ובהם פסקאות קצרות ומשעשעות בנושאים כמו “5 סיבות טובות להמשיך להתנכל ליתושים” ו-”7 מנהיגים שאתם לא מכירים בשמותיהם האמיתיים”. נשמע מעניין? עניינים ברוח דומה אפשר למצוא בשפע בבלוג של יוצרי הספר. יש שם, בין השאר, בוחן בשאלה החוזרת ונשנית : Steven or Stephen (שניהם בעברית סטיבן, ברוב המקרים. כן, גם קינג. באמת!)
ואם אתם אוהבים את הסגנון, אביבה משמרי כתבה שני מאמרים מחכימים ומשעשעים: “הפקולטה למדעי הבישול”, על עקרונות מדעיים במטבח; ו”"44 דברים שאנחנו יודעים על היקום“, למשל שסולם ריכטר לא אומר הרבה על רעידת אדמה, או שיש עליך טריליון בקטריות עכשיו.
להשכלה נוספת מומלצים “הידען” , “הספקן” ו-Quirkology.
(האמירות והקישורים בפוסט הזה אינם מדע בדיוני, אבל קישרתי לנושא כי אני יודעת שהם מעניינים מד”ביסטים.)