דנה העבירה לי את הלפיד שהדליק אורי קציר. המשימה – לכתוב על שלושה קטעים או טקסטים (במובן הרחב ביותר של המילה) שריגשו אותי. הנה הפרשנות שלי.

בראש ובראשונה – נשים קטנות
אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את “נשים קטנות“. אבל הוא מוביל בגאון את רשימת הספרים המכוננים של ילדותי. אהבתי אותו עד כדי כך שאמא הסכימה לקנות לי אותו, בתקופה שבה לא נהגנו לקנות ספרי קריאה, אלא רק לשאול אותם בספריות (שלוש במקביל, על שלושה כרטיסי קורא). מותה של בת’ סחט ממני דמעות בכל פעם מחדש. למעשה, בכל קריאה הייתי מתחילה לבכות מוקדם יותר, שהרי כבר ידעתי מה הולך לקרות. מדי פעם אני תוהה לעצמי כמה מיסודות האמונה שלי לגבי החיים שאובים מתוך הספר הזה. אני זוכרת את ג’ו מאבדת את עצמה בקריאה למשך שעות, את התסכול שלה מדודה מארץ’ הקשוחה, את שאיפות העצמאות שנראו אצלה כל-כך טבעיות ולמעשה היו די חריגות בתקופתה (כך הבנתי רק בדיעבד). אני זוכרת את מג דומעת בנסיונות להיות עקרת בית מושלמת, את הגינויים לגנדרנות של איימי, והתשבוחות להתבגרותה המוצלחת. ומעל לכל נסוך דוק הדמעות על בת’ המלאכית.

אני לבד! (אבל הכל נשאר במשפחה)
כרונולוגית, זה קרה קודם. הספר הראשון שקראתי לגמרי לבד בלי ניקוד היה “פייטר” מאת יעל העליון. סיפורו האמיתי של כלב זאב אילתי ומעורבותו בחיי המשפחה והילדים שבסביבה. אחד מהילדים האלה, המופיעים בצילומים בספר, הוא אחי הגדול, שני. משום כך הספר היה בביתנו, ומעניין מתי ולאן הוא נעלם. הגאווה על הקריאה העצמאית זכורה לי עד היום, אפילו יותר מגאוות הרשות לכתוב בעט ולא בעפרון כשנה לאחר מכן, בכיתה ב’. היום אני דווקא משתדלת שבני נמרוד ימשיך לקרוא ספרים מנוקדים זמן רב ככל האפשר, כדי שיפנים את כללי הניקוד ודרך הביטוי הנכונה של מילים.

לצחוק עד דמעות
עוד ספר מהוה מימי ילדותי, שאליו חזרתי פעמים רבות עוד יותר: “שלושה בסירה אחת” מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגומו של יהודה בורלא. מופת של הומור בריטי על-זמני. לפני כמה חודשים זכיתי לראות את נמרוד נשפך מצחוק גם הוא כש”שלושה בסירה אחת” נכנס לקריאה המשפחתית לפני השינה. את שיאי ההנאה ממנו לא הצלחתי לשחזר בספרים אחרים של ג’רום וגם לא בתרגומים אחרים של זה. אני חושבת שהוא עיצב את תפיסת העולם שלי לא פחות מ”נשים קטנות”, בדרכו הוא. חוויית ההנאה מספר מצחיק עולה בעיני על הקתרזיס שבבכי ולצערי בשנים האחרונות היא נדירה מאוד. כשאני מנסה להעלות בזכרוני ספרים אחרים שהצחיקו אותי, לרבים מהם יש קשר ל”שלושה בסירה אחת”, למשל קוני ויליס, שכתבה לו מחווה מקסימה ב”מלבד הכלב”. אני בטוחה למדי שדווקא לא מזמן היה ספר שצחקתי ממנו בקול, אבל אללי, אין לי מושג איזה.

*
קטע מתוך ספר, כלב מיילל. איש אומר: “למה תמיד הוא מיילל כשאני מנגן?” מישהו/י עונה לה: “למה תמיד אתה מנגן כשהוא מיילל?”
ועכשיו, פתאום, אני תוהה: האם הקטע הזה היה ב”פייטר” או ב”שלושה בסירה אחת”? ואולי בשניהם…

*
מאז שיש לי ילדים אני קונה מדי פעם את הספרים שאהבתי בילדותי, כשאני פוגשת אותם במכירות משומשים ושאר הזדמנויות. אם אני מעלעלת בהם לפעמים אני מתחרטת. על המדפים מחכים “האסופית”, “הלב”, “הקמע, “שני רעים יצאו לדרך”, “אי-בוד” (“אי הילדים” לשעבר), טרזנים וז’ול ורנים ואפילו “צוללים קדימה”. מעניין אם הילדים שלי יאהבו אותם.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת מטר “נשים ששינו את העולם” מאת רוזלינד הורטון וסלי סימונס, עורך המהדורה העברית אורן נהרי. זהו הספר השני בסדרת “משני עולם”, אחרי “נאומים ששינו את העולם” שהיה לרב מכר. כיון שכבר ראיתי אותו ניתן כמתנת סוף שנה למורה אני חוזה ל”נשים” עתיד דומה.

מתוך הכריכה האחורית:

אלה מקצת מעשיהן של נשים יוצאות מגדר הרגיל ששינו את פני העולם. נשים ששינו את העולם מספר את סיפוריהן מעוררי ההשראה של למעלה מחמישים נשים ומתאר את הישגיהן המופלאים: משליטות ולוחמות ועד ספורטאיות וממציאות, מסופרות וציירות ועד גיבורות ומהפכניות. כולן הפגינו אומץ לב לנוכח קשיים גדולים, חלקן שילמו בחייהן על אמונותיהן, וכל אחת ואחת מהן השפיעה השפעה מכרעת על עולמנו.

מתקופת מצרים העתיקה ועד ימינו, מקלאופטרה והמלכה אליזבת, דרך ג’יין אוסטן, מארי קירי וסימון דה בובואר ועד מרגרט תאצ’ר ובנזיר בוטו – סיפוריהן של הנשים הבלתי רגילות הללו מובאים על רקע תקופתן, ובכל פרק אנו לומדים על הישגיהן, על הרקע שלהן ועל אופיין, וגם פרטים מרתקים ובלתי ידועים שבזכותם הן מצטיירות כמופלאות אפילו יותר. התיאורים המרגשים של המאבקים, הקשיים, המסירוּת והניצחון דרמטיים יותר מכל יצירה בדיונית.

בהמשך בחרתי להביא, באדיבות הוצאת מטר, פרק אחד מתוך הספר. הוא עוסק באישה שבטרם התרגום לא שמעתי את שמעה, אבל היא מרשימה בעיני אפילו יותר מן המלכות וגיבורות המלחמה.

דורותי הודג’קין

עבודת המחקר של דורותי הודג’קין, כלת פרס נובל הראשונה של בריטניה, איפשרה את הייצור ההמוני של חומרים מצילי חיים: אנטיביוטיקה, אינסולין, ויטמין B12. כשהיתה בגמלאות פעלה למען פירוק נשק ולטובת מדינות לא מפותחות. “היא תיזכר ככימאית דגולה, אוהבת אדם אצילת נפש, עדינה וסובלנית ותומכת-שלום מסורה.” מקס פרוץ

בכיתה הקטנה שבבית הכומר בסאפוק גידלו דורותי וחבריה התלמידים גבישים מתמיסות אלום וגופרת הנחושת. הם צפו בפליאה בהתאדות התמיסה שהביאה אט-אט ליצירת גבישים. דורותי, שהיתה אז בת עשר בלבד, כתבה אחר כך: “נשביתי לכל חיי בידי הכימיה ובידי הגבישים.”
להמשך הקטע →