“ג’יימי היה ילד רגיל, שרב עם האחים שלו, השתעמם בבית הספר ואהב לשחק כדורגל עם הילדים של השכנים – עד שיום אחד חיטט בעניינים הסודיים של ההם. וההם לא אהבו את זה. פתאום מוצא את עצמו ג’יימי מוגלה מעולמו ומוקצה להלך בקצוות, מעולם לעולם. לפי הכללים, כך מוסבר לו, מותר לו לחזור הביתה, אם רק יצליח למצוא את דרכו חזרה.  ג’יימי נחוש לחזור הביתה – אבל בקצוות מהלכים עוד מוקצים, כמו ההולנדי המעופף והיהודי הנודד, שמחפשים את דרכם הביתה כבר הרבה מאד זמן. קשה לנצח במשחק של ההם, אלא אם יצליח ג’יימי לנצל כמה גורמים אקראיים שההם לא הביאו בחשבון…”

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “המהלכים בקצוות” מאת דיאנה ווין ג’ונס (עריכה: ימימה עברון, עורכת הסדרה: גילי בר-הלל). מומלץ מגיל שתים-עשרה ומעלה – יש בספר כמה דברים די מפחידים.

אני לא יכולה לכתוב כמעט כלום על הספר בלי לחשוף יותר מדי פרטים שעלולים לפגום בחווית הקריאה. אז בחרתי להזכיר כמה יצירות אחרות שמשתמשות בפרט מרכזי לעלילת הספר: עולמות מקבילים.

הרעיון הוא שקיים מספר (אינסופי או מוגבל לפי חוקיות מסוימת) של עולמות או יקומים מקבילים, שכל אחד מהם שונה לפחות בפרט אחד מן האחרים. עולמות מקבילים מאפשרים להציג ביצירות הבדויות אפשרויות שונות, נניח עולם שבו נעשה שימוש בחשמל לעומת כזה שהטכנולוגיה בו התפתחה לכיוון אחר, עולם שבו הדינוזאורים הם היצורים התבוניים, או שוני קטן בהרבה. יכולת המעבר בין העולמות השונים, אם מתוך בחירה ואם בכפיה, בדרך כלל מוגבלת ליחידי סגולה ומהווה את המנוע העלילתי. במילים אחרות, הגיבור או הגיבורים עוברים או מועברים בין העולמות, ובדרך כלל רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

אני חושבת שהפעם הראשונה שנתקלתי במושג העולמות המקבילים היתה בספר “הקמיע” מאת סטיבן קינג ופיטר שטראוב.  קראתי אותו בגיל די צעיר והוא היה מפחיד נורא, כראוי לאמן האימה קינג. גיבור הספר, ג’ק סויר בן שלוש-עשרה, עובר בין עולמות במאמציו להציל את אמו השוכבת על ערש דווי, במעין הרחבה של סיפור “פרח לב הזהב”.

אלופי העולמות המקבילים הם כמובן “תשעה נסיכים לאמבר” בסדרה מאת רוג’ר זילאזני, שבה אמבר היא העולם האמיתי היחיד, וכל השאר הם רק צלליה שהנסיכים טווים בכוח מחשבתם.

דוגמה חדשה יותר לגיבורים צעירים העוברים בין עולמות מקבילים יש בסדרת “חומריו האפלים” של פיליפ פולמן. על אתגרי התרגום של הסדרה, כולל המינוחים השונים במקצת בעולם השונה במקצת מזה שלנו אפשר לקרוא אצל מתרגמת הסדרה יעל סלע-שפירו ובפינה שלה באתר “חומריו האפלים“.

בטלוויזיה הדוגמה המוכרת ביותר היא הסדרה Sliders, שנקראה בעברית משום מה “גולשים בזמן“, למרות שהם לא גלשו בין תקופות אלא בין יקומים שונים.

אבל גם ב”מסע בין כוכבים” לא בחלו בשימוש בעולמות מקבילים כדי לגוון את העלילות ולאפשר לשחקנים לבטא צדדים שונים באישיות שלהם ושל הדמויות. אהבתי במיוחד את פרקי העולם המקביל של “חלל עמוק 9” שבהם הסתבר שהמגע הראשוני של היקום ההוא עם קפטן קירק שלנו גרם שם לשינויים מפליגים.

* עדכון: טלי כוכבי בביקורת על הספר, “ללכת עד קצה הפחד“.

אין כמו וודהאוס לצנן את הקיץ. הגאונות הקומית שלו משרה קרירות בריטית נעימה אפילו בלילות יולי מיוזעים בארץ. קראתי שניים-שלושה מספריו באנגלית, אבל הכרך שיש לי בבית סובל משני חסרונות משולבים, מצד אחד הוא כבד, ומצד שני האותיות בו קטנטנות, כך שחוויית הקריאה מתקלקלת.

התרגום החדש לעברית של “עונת הזיווגים” יפה (תראו את איור הכריכה המתוק של ירמי פינקוס) ונוח. דן דאור המנוח עשה בו עבודה נפלאה. התרגום מצד אחד משחזר את דרכי ההבעה המקוריות של וודהאוס, על ראשי התיבות, הקיצורים והציטוטים הרבים (כולל הבהרתם בהערות שוליים נחוצות) ומצד שני מצליח ליצור עברית זורמת וקלילה, שמשלבת בטבעיות ציטוטים משייקספיר לצד סלנג ממקורות שונים, מבלי לעשות מעשה אליעזר כרמי בדיימון ראניון. גדולתו של התרגום מתגלה בשלמותו, יותר מאשר בכל ביטוי או משפט כשלעצמו, אם כי אלה המקומות שמעלים את החיוכים.

הנה, תראו קטע קטן כאן (קטע ארוך בהרבה אפשר לקרוא באתר טקסט)

ברור שאם בן-אדם שהיית איתו בבית-ספר יסודי פרטי, בתיכון לבני טובים ובאוקספורד אומר שהוא סומך עליך, אין לך ברירה אלא להיעשות בר סמכא. לומר שהמשימה הייתה חביבה עלי זו תהיה הגזמה, אבל עניתי מייד טוב ויפה, והוא תפס את ידי ואמר שאילו היו יותר אנשים כמוני העולם היה מקום טוב יותר – דעה שדודתי אגתה חולקת עליה בתוקף, ושלהשערתי אסמונד האדוק עומד לחלוק עליה בתוקף. ייתכן שיימצאו אנשים בבית דווריל שילמדו לחבב את ברטראם, אבל ההימור שלי היה שהשם א. האדוק לא יהיה ברשימה.

…

מחשבה צצה במוחי, בטח בגלל המילה ‘ארוחה’ שיצאה מפיו. מאז שג’יבס סיפר לי על הצינה שהשתררה בין גאסי פינק-נוטל ומדלן באסט הייתי יותר מקמעה מודאג מהמחשבה שגאסי יאכל לגמרי לבדו בערב.

אני מתכוון, אתם יודעים איך זה אחרי אחת מאותן מריבות אוהבים כשיוצאים לארוחת ערב לסועד בודד. במרק מתחילים להרהר בבחורה ותוהים אם זה לא היה טמטום להתחבר אליה. בדג התחושה מתגברת, ואחרי ה’פּוּלֶה רוֹטי אוֹ קרֶסוֹן’, כשמזמינים קפה, מגיעים קרוב לוודאי למסקנה הנחרצת שהיא סמרטוט ועצם וציצת שיער ושזה טירוף להחתים אותה על שותפות חיים.

מה שצריך במקרים כאלה זו חברה מבדרת, שתסיח ממך את המחשבות הקודרות, ונראה לי שזאת הזדמנות לספק לגאסי משהו מעין זה.

“אתה יכול,” אמרתי. “אתה מכיר את גאסי פינק-נוטל? הוא מדוכדך, ומסיבות שונות הייתי מעדיף שהוא לא יהיה הערב לבדו עם שרעפיו. אתה יכול לארגן לו איזה ארוחת ערב?”

קטסמיט כירסם את שפתיו. ידעתי מה עובר לו בראש. הוא חשב, כמו אחרים לפניו, שאחד העיקרים בארוחת ערב מהנה הוא שגאסי לא ייקח בה חלק.

“להזמין את גאסי פינק-נוטל לארוחת ערב?”
…
“מנשים באוהל תבורך, קטסמיט,” אמרתי.

גאסי הסתלק איפוא מראשי. בלב קל פרשתי למנוחתי באותו ערב. לא היה לי שמץ מושג, כמאמר הבריות, מה צופן לי יום המחרת.

∞∞∞∞∞

“הענקים והאישפיצים” מאת ג’וליה דונלדסון, עם איורים של שותפה הקבוע אקסל שפלר הוא ספר מקסים לקריאה עצמית בכיתות הנמוכות, או להקראה בהמשכים גם לילדים קטנים יותר, כפי שאנחנו עושים.

סיפור מותח על שלושה ילדים רגילים שיום אחד נחטפים בידי ילדה ענקית ונלקחים במעלה שיח האפונים  אל ביתה. יופי של תרגום של קטיה בנוביץ’, שהתמודדה בהצלחה עם שפת הענקים הייחודית המשולבת בטקסט.  אחרי כמה איזכורים הילדים לא מתקשים לעקוב אחרי העלילה גם במשפט כמו “ביש, זב, ביש! תנשיב אוגם!”

אפילו יש מילון בסוף הספר שמרכז את המונחים. הנה כמה דוגמאות: מכסחת דשא – קצירגישי, שיח אפונים – גיח בפונים, חתלתולה – שריטניקה.

∞∞∞∞∞

“בטח יש ילד בסין שדומה לי ממש מכל הבחינות, הוא נראה בדיוק כמוני רק עם עיניים מלוכסנות”

בסוף הקייטנה, שהיתה בסימן “תולעת ספרים”, קיבלו אופיר וחבריו לגן במתנה את “בטח יש ילד” מאת אלעד וינגרד, עם איורים של תמר קלנר-בוקי.

ספר חמוד ממש, שמתייחד בכך שהטקסט כולו מתורגם לסינית לצד העברית. תרגם ד”ר ג’אנג פינג מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב.  קראתי שבהוצאה מתכננים תרגומים של הספר לשפות אחרות, ואני מניחה ששם ישמר התרגום לסינית לצד האנגלית, הצרפתית וכן הלאה.

∞∞∞∞∞

“הֶעָנָף הִסְתַּחְרֵר וְנִסְחַף כֹּה מַהֵר - לֹא הִבְחִין כְּבָר אֶלְעָד בקצהוּ. בְּתֹם הָרִיצָה הִתְעַיֵּף וְרָצָה לַחֲזֹר, אַךְ הַגֶּשֶׁר – אַיֵּהוּ?”

ביקורת אחרת כבר הגדירה אותו “קלאסיקה בהתהוות“. “על הגשר הקט” מאת עילם בן-דרור (איורים: שחר קובר) הוא לא תרגום, אלא ספר מקור מקסים, אבל הוא זוכה להיכנס לסוף הרשימה הזאת בגלל שהשפה שמשמשת בו נדירה כל כך שהיא כבר כמעט שפה זרה, עשירה ומתנגנת. אמנם עוד לא קראנו אותו בשלמותו, כי נגה קטנה מדי בשבילו, אבל אני חוזה לו גדולות בביתנו.

וכאן יש קומיקס חביב בנושא קוראים אלקטרוניים. אם כבר המכשירים האלה, באתר “מנדלי מוכר ספרים” משווקים ספרים אלקטרוניים בעברית, בפורמט שאמור להיות תואם לרוב קוראי הספרים האלקטרוניים. הדרך שלהם להתמודד עם סוגיית זכויות היוצרים מקורית ונוחה, כפי שמתאר אתר ניוזגיק מפי איש האתר ירון גולדשטיין:

את הספרים, בדומה לאלו המודפסים, תוכלו להעביר לחברים לקריאה וכן תוכלו לשמור את העותק הדיגיטלי של הספר שרכשתם במספר מכשירים שונים לצרכי גיבוי או קריאה נוחה ממגוון ממשקים.
הספרים שלנו מוגנים ב”הגנה חברתית”. כלומר, כל ספר מיוצר בעת הקניה באופן אישי עבור הקונה הספציפי ונושא חותם (אקס-ליבריס) של הקונה עם שמו וכתובת האימייל שלו… בנוסף, הספר מכיל אינספור חותמות מים (watermarks) מסוגים שונים ובהם קוד סודי המאפשר לנו לזהות את פרטי הקונה… ההגנה החברתית ( Social DRM) היא פשרה מסויימת משום שאינה פולשנית ואינה מפריעה כלל לחויית המשתמש אך בכל זאת מהווה הרתעה מסויימת מפני הפצה בלתי חוקית.”

והנה התינוקת המתוקה מילה, שאמה אדל מנצלת את הרגעים הספורים שבהם היא ישנה כדי ליצור מסביבה תמונות מקסימות (לחצו על התמונה כדי לעבור לבלוג שלה ולראות עוד):

התקנתי גרסת תוכנה חדשה, והעליתי עיצוב חדש. את התבנית עיצבו ג’סיקה ויסמן והת’ר סנדרס ותרגמה אותה לעברית שרית עמר. תודה לכן!

עשיתי קצת התאמות של העיצוב, וכמובן הכנסתי מצד ימין המון כריכות של ספרים שתרגמתי. אם משהו לא עובד כמו שצריך, נניח אם יש קישורים לא נכונים, אנא עדכנו אותי.

ונעבור לקישורים:

אתר מעולה של מומחי Word עם טיפים שכבר התחילו לחסוך לי המון עבודה (ידעתם שאפשר להסיר עיצוב מטקסט על ידי לחיצה על קונטרול ומקש הרווח?) .

מאמר של גלעד צוקרמן, “האם תרגום אפשרי“, בכתב העת “הד האולפן החדש” עוסק בקונוטוציות, באסוציאציות ובהקשרים המערימים קשיים על תרגום (PDF בעברית).

הניו יורק טיימס מביא את סיפורו המרתק של התרגום לערבית של “סיפור על אהבה וחושך” מאת עמוס עוז (כתבה באנגלית).

אדית גרוסמן, מתרגמת אמריקנית נחשבת מספרדית, אומרת שאין מי שמבין את הטקסט טוב יותר מהמתרגם:

הקטע שרץ עכשיו הכי חזק בין חברי המתרגמים, מערכון שמבהיר איך לא מתמחרים:

ובונוס לסיום, אפשר להגדיר אותו “תרגום של חולצות לעלילה“:

אבל בעניין הבחינה נזכרתי בקטע הבא מתוך “האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב. גיבור הספר, מרקוס, מוזעק למשרד סגן מנהל בית הספר, שמטיח בו האשמות:

“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”

בהמשך הספר מתגלה מי באמת גנב את המבחנים, והנה ההסבר לגניבה:

“במקרה עברתי ליד משרד המנהל וראיתי אותם בכספת שלו, והדלת היתה פתוחה. התגנבתי במהירות לתוך המשרד – היו שישה עותקים של הכול ופשוט הכנסתי אחד לתיק והסתלקתי משם. כשהגעתי הביתה סרקתי הכול והעליתי את הקבצים לשרת של מפלגת הפיראטים בדנמרק.”

זאת דוגמה, אחת מרבות, לעובדה חשובה ובסיסית: שרשרת אבטחה יכולה להיות מתוחכמת. היא יכולה להשתמש בשיא הטכנולוגיה. אבל היא לא יכולה להתגבר על הגורם האנושי. תמיד יהיה אידיוט שישכח לסגור את הדלת. כי גם אם תייצר מערכת חסינה בפני אידיוטים, בסוף יופיע מישהו שיהיה עוד יותר אידיוט.

רוצים דוגמה נוספת? בבקשה.
מתוך “משחקי אצולה” מאת לויס מקמסטר בוז’ולד, בתרגומו של דידי חנוך. הקצין הזוטר מיילס וורקוסיגן מפתח עניין בקצת מידע מסווג, ופונה לחברו איבן, היושב במפקדה.

עיניו של איבן הצטמצמו בחשד מאוחר. “למה אתה שואל אם אני לבד?”
“אני רוצה שתוציא בשבילי תיק. היסטוריה עתיקה, לא משהו חדש,” הרגיע אותו מיילס, ופלט את רצף הקוד.
“אה.” ידו של איבן החלה להקיש את הקוד, ואז עצרה. “אתה מטורף? זה קוד אבטחה קיסרי. בלתי אפשרי!”
“בטח שזה אפשרי. אתה שם, לא?” איבן נד בראשו בשביעות רצון עצמית. “כבר לא. הפכו את כל מערכת התיקים של אבטחה קיסרית לסופר מאובטחת. אתה לא יכול להוציא ממנה מידע חוץ מאשר באמצעות כבל-פילטר מקודד, אותו צריך לחבר פיזית. ועליו אני אצטרך לחתום. ואז אני אצטרך להסביר למה אני רוצה אותו, ולהביא אישור. יש לך אישור? הא. חשבתי שלא.”
מיילס קימט את מצחו בתסכול. “אתה ודאי יכול להעלות אותו במערכת הפנימית.”
“במערכת הפנימית, כן. מה שאני לא יכול לעשות הוא לחבר את המערכת הפנימית למערכת חיצונית כלשהי להעברת נתונים. אז אין סיכוי.”
“יש לך מסוף תקשורת של המערכת הפנימית במשרד?”
“בטח.”
“אם כך,” אמר מיילס בחוסר סבלנות, “תעלה את הקובץ, תסובב את השולחן שלך, ותן לשני הווידים לשוחח זה עם זה. אתה יכול לעשות את זה, לא?”
איבן גירד את ראשו. “זה יעבוד?”
“תנסה!” מיילס תופף באצבעותיו בעוד איבן גורר את השולחן שלו ומתעסק עם המיקוד. הקליטה היתה רעה, אבל הטקסט היה קריא. “הנה. חשבתי שזה יעבוד. תגלול למעלה בשבילי, בסדר?”

לספר “האח הקטן” מצורפת אחרית דבר מאת מומחה האבטחה ברוס שנייר. הוא אומר שם דברים מעניינים מאוד, וממליץ לבחון לעומק מערכות אבטחה שונות המקיפות אותנו מכל עבר, ואת ההצדקות הניתנות להתקנתן.

אם תקדישו די זמן לעניין הזה תגלו שאתם כבר חושבים בצורה אחרת על העולם. תתחילו לשים לב שרבות ממערכות האבטחה הקיימות לא ממש עושות את מה שהן טוענות שהן עושות, ושחלק גדול מהוצאות הביטחון הוא למעשה בזבוז כסף. תבינו שהפרטיות היא מרכיב חיוני באבטחה, לא מנוגדת לה. תפסיקו לדאוג מדברים שמדאיגים אנשים אחרים, ותתחילו לדאוג מדברים שאנשים אחרים אפילו לא חושבים עליהם.

ולכן, כשארגון גדול, נניח הממשלה, מבקש לאגור אצלו (למען בטחוננו, כמובן) כמות אדירה של מידע רגיש, ומבטיח לשמור עליו ממש ממש טוב, בעזרת הטכנולוגיות המשוכללות ביותר, תחת אבטחה שתמנע כל ניצול לרעה, כדאי לחשוד. זה הכל.

* פרק לדוגמה מתוך “האח הקטן”.

על הספר:

האח הקטן הוא מותחן שמתרחש בעולם דיגיטלי המשתנה במהירות
לנגד עינינו, ספר שמצליח לשלב בעלילתו המסחררת סוגיות
רלוונטיות לעידן בו אנו חיים: אובדן הפרטיות, המלחמה בטרור
העולמי, כוחן של ממשלות באשר הן והמחיר שאנו משלמים עבור
תחושת הביטחון שלנו.
מרקוס הוא תלמיד שמינית בסן פרנסיסקו, העיר הכי ליברלית
בארצות־הברית — אומה שחרטה על דגלה את רוח החופש וחירות
הפרט. רק בן שבע עשרה אבל חריף מחשבה, רב תושיה ובקיא בדרכי
העולם המרושת, למרקוס אין שום בעיה להביס את מערכות המעקב
הפולשניות של בית־הספר שלו. כשמתקפת טרור פתאומית פוגעת
בעיר, מרקוס מגלה שכל סיסמאות החופש והחירות עליהן גדל שוות
כקליפת השום. המדינה שאותה הוא כה אוהב רואה בו את האויב
הגדול ביותר שלה.
ללא אזהרה מוצאים את עצמם מרקוס וחבריו כלואים במתקן חשאי
של המשרד לבטחון פנים, שם הם נחקרים באכזריות משך ימים רבים.
כאשר הם סוף סוף משתחררים מרקוס מגלה שעירו האהובה הפכה
למדינת משטרה שכל אחד מתושביה נחשב לטרוריסט פוטנציאלי.
בידיעה שאיש לא יאמין לסיפורו הבלתי אפשרי, נותרת בידי מרקוס
ברירה אחת בלבד: להפיל את המשרד לבטחון פנים.
מאז צאתו זכה האח הקטן להצלחה מסחרית וביקורתית עצומה,
כיכב שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ועיתונים
נוספים, וזכה בפרסים רבים.

כבר כתבתי על חיבתי לסופר המד”ב קורי דוקטורוב, איש מגניב ורב פעלים, טכנופיל עם המון דמיון וכוונות טובות. יכול להיות אפילו שאנחנו קרובי משפחה רחוקים, בהתחשב בעובדה שסבתא שלי היתה ממשפחת דוקטורוביץ’, פחות או יותר באותו איזור של רוסיה שממנו הגיעה המשפחה שלו. בכל אופן, כשסיפרתי לו על העניין הוא התלהב וסיפר על זה לכל העולם בטוויטר שלו.
אפשר לקרוא בעברית סיפורים שלו שתורגמו ב”בלי פאניקה”: “אני, רובוט” (תרגום: חגי אברבוך), “נימבי וקופצי המימדים” (תרגום: רמי שלהבת) וכן הרצאה בנושא ניהול זכויות דיגיטלי (ולמה הוא רע לאנושות) שהוא נשא במיקרוסופט, מכל המקומות בעולם (תרגום: רן יניב הרטשטיין).

דרך אגב, לילדים קטנים אני ממליצה על “מדריך ההישרדות של האח הקטן” מאת ליסה קופלקי בהוצאת מטר.

הנה הפרק הראשון של “האח הקטן”, באדיבות הוצאת גרף:

פרק 1

אני תלמיד שמינית בתיכון סֶזַאר צָ’אבֶז ברובע מִישֶן שטוף השמש בסן פרנסיסקו, ומכאן שאין הרבה אנשים בעולם שנתונים למעקב יותר ממני. שמי מַרְקוּס יָאלוֹ, אבל כשהסיפור הזה התחיל השתמשתי בכינוי w1n5t0n: שילוב של אותיות ומספרים שהוגים אותו “וִינְסְטוֹן”.
לא “דאבל-יו-אחת-אן-חמש-טי-אפס-אן” – אלא אם כן אתה טיפוס של רס”ר משמעת שאין לו מושג מהחיים שלו, ואתה עוד תקוע כל כך רחוק בעבר, שאתה עדיין קורא לאינטרנט “אוטוסטרדת המידע”.
אני מכיר טיפוס אחד בדיוק כזה, קוראים לו פְרֶד בֶּנְסוֹן, והוא אחד מסגני המנהל בסזאר צ’אבז. בתור בנאדם, הוא פצע מוגלתי. אבל אם כבר יושב עליך סוהר, עדיף סוהר שאין לו מושג מהחיים שלו על מישהו שמבין עניין.
“מרקוס יאלו,” הוא אמר בכריזה בבוקר יום שישי אחד. מערכת הכריזה קצת מקרטעת ממילא, וכשבנסון ממלמל כהרגלו, יוצא משהו שנשמע יותר כמו מישהו עם בעיות עיכול בגלל איזה בוריטו מקולקל שאכל מאשר כמו הודעה רשמית מההנהלה. אבל בני אדם מיטיבים להבחין בשם שלהם בתוך בליל קולות ורעשים – זאת תכונה הישרדותית.
הרמתי את התיק שלי וסגרתי את הלפטופ, אבל לא עד הסוף – השארתי אותו רבע פתוח בשביל לא לתקוע את ההורדות – והתכוננתי לבלתי-נמנע.
“גש מיד למזכירות.”
המורה לאזרחות, גברת גַלְבֵז, הסתכלה עלי וגלגלה עיניים, וגם אני גלגלתי עיניים. הממסד תמיד נגדי, רק כי אני עובר דרך הפַיֶירווֹלים של בית ספר כאילו הם טישו רטוב, מטעה את תוכנת זיהוי הלֶכֶת ומחסל את שבבי המעקב שמצמידים לנו. גלבז דווקא בסדר, והיא אף פעם לא כועסת עלי בגלל דברים כאלה (בעיקר כשאני עוזר לה עם המייל שלה ומסדר לה לדבר עם אחיה החייל בעיראק).
חבר שלי דאריל נתן לי פְליק בתחת כשעברתי לידו. אני מכיר את דאריל מאז שהיינו בחיתולים והברזנו מהגן, ומאז ועד היום אני מכניס אותו לצרות ומוציא אותו מצרות. הרמתי ידיים מעל הראש כמו מתאגרף אלוף, יצאתי משיעור אזרחות והתחלתי בצעדת הקלון למזכירות.
באמצע הדרך לשם ציפצף לי הטלפון. עוד עברה חמורה – בתיכון צ’אבז סלולרים זה מוּי נוּ נוּ נוּ – אבל למה שזה יזיז לי? נכנסתי מיד לשירותים והסתגרתי בתא האמצעי (התא הכי רחוק תמיד הכי מגעיל כי כולם כמעט הולכים ישר אליו, מתוך תקווה להימנע מהסירחון והגועל נפש – מי שיודע מה טוב ומה הגייני הולך על האמצע). בדקתי את הטלפון – המחשב שלי בבית שלח לו אימייל כדי לעדכן שמשהו חדש עלה ב”כיף טירוף הָרָג’וּקוֹ”, שהוא רק המשחק הכי טוב שהמציאו מאז ומעולם.
חייכתי. ימי שישי בבית ספר ממילא היו על הפנים, ושמחתי על התירוץ להסתלק.
המשכתי לי בעצלתיים למשרד של בנסון ונופפתי לו כשעברתי מעדנות דרך פתח הדלת.
“תראו תראו, הנה דאבל-יו-אחת-אן-חמש-טי-אפס-אן, ” הוא אמר. פרדריק בנסון – מספר ביטוח לאומי 545-03-2343, תאריך לידה 15 באוגוסט 1962, שם נעורים של האם דִי-בּוֹנָה, יליד פֶטָלוּמָה – גבוה הרבה יותר ממני. אני כולה מטר שבעים ושלוש, והוא שני מטר ואחת. הימים שבהם שיחק כדורסל בקולג’ כבר רחוקים ממנו, ושרירי החזה שלו הפכו בינתיים לציצים גבריים מידלדלים שגם חולצות הפולו שהוא מקבל חינם מכל מיני חברות אינטרנט לא הצליחו להסתיר. הוא תמיד נראה כאילו הוא עומד לכדרר לך את הצורה, והוא אוהב נורא להרים את הקול בשביל האפקט הדרמטי. שתי הטקטיקות האלה מאבדות יעילות אחרי שחוזרים עליהן שוב ושוב.
” ‘צטער, לא,” אמרתי. “לא שמעתי בחיים על האר-טוּ-די-טוּ הזה שלך.”
“w1n5t0n,” הוא אמר, ודיקלם שוב כל אחד מהתווים. הוא תקע בי מבט נוקב וחיכה שאתקפל. כמובן שזה היה הניק שלי, כבר שנים. זה הכינוי שבו הזדהיתי כשתרמתי לקבוצות דיון בתחום המחקר היישומי באבטחה. דיונים כמו איך להבריז מבית הספר בלי להיתפס, ואיך לשתק את רכיב המעקב והביות בטלפון שלי. אבל הוא לא ידע שזה הניק שלי. מעט מאוד אנשים ידעו, וכל מי שידעו היו אנשים שהייתי מפקיד בידיהם את חיי.
“לא, זה לא אומר לי כלום,” אמרתי. תחת הניק הזה עשיתי כמה דברים די מגניבים בבית הספר – הייתי גאה במיוחד בתרומה שלי לחיסול התגים המשטנקרים – כך שאם הוא יצליח לקשר בין שתי הזהויות, הלך עלי. אף אחד בבית ספר בחיים לא קרא לי w1n5t0n או אפילו וינסטון. אפילו לא חברים שלי. קראו לי מרקוס, או שלא קראו לי.
בנסון התיישב מאחורי השולחן שלו, ונקש עליו בעצבנות עם טבעת המחזור העבה שענד. הוא היה עושה את זה בכל פעם שמצבו לא היה מזהיר. שחקני פוקר מכנים דברים כאלה “רמז מסגיר” – משהו שמאפשר לך לדעת מה קורה בתוך הראש של היריב. אני הכרתי את הרמזים של בנסון בעל-פה.
“מרקוס, אני מקווה שאתה מבין את חומרת המצב.”
“אני אבין ברגע שתסביר לי מה המצב, אדוני.” אני תמיד אומר “אדוני” לדמויות סמכות כשאני מותח אותן. זה הרמז המסגיר שלי.
הוא נד בראשו לעברי והשפיל מבט, עוד רמז מסגיר. עוד רגע, והוא יתחיל לצעוק עלי.
“תקשיב לי, ילד! הגיע הזמן שתשלים עם העובדה שאנחנו יודעים מה אתה עושה כבר זמן מה, ואנחנו לא מתכוונים להקל ראש בדבר. יהיה לך מזל אם לא יעיפו אותך מבית הספר עוד במהלך הפגישה הזאת. אתה רוצה להגיע לסיום הלימודים?”
“מר בנסון, עוד לא הסברת לי מה הבעיה –”
הוא הטיח את ידו בשולחן ואז כיוון אלי אצבע מאשימה. “הבעיה, מר יאלו, היא שאתה מעורב בקנוניה פלילית לערעור מערכת האבטחה של בית הספר, ושסיפקת אמצעים לפריצת מערכות האבטחה לחבריך לספסל הלימודים. אתה יודע שבשבוע שעבר סילקנו מבית הספר את גבריאלה אוּריאַרטֶה, בשל שימוש באחד המכשירים שלך.” אוריארטה נפלה בגדול. היא קנתה משבש רדיו בחנות של סטלנים ליד תחנת הרכבת ברחוב 16, והוא הפעיל את האזעקה במסדרון בבית ספר. בכלל לא קשור אליי, אבל חשתי הזדהות.
“ואתה חושב שאני מעורב בעניין?”
“יש בידינו מידע מודיעיני אמין לפיו אתה הוא w1n5t0n” – הוא שוב ביטא את שמות כל התווים, והתחלתי לחשוב: יכול להיות שהוא עוד לא קלט שהמספרים מחליפים אותיות? “אנחנו יודעים ש-w1n5t0n זה אחראי לגנבת המבחנים הסטנדרטיים בשנה שעברה.” דווקא את זה לא אני עשיתי, אבל זאת היתה פריצה מעולה, והיה די מחמיא לשמוע שמייחסים לי אותה. “זאת עבֵרה שעלולה לגרור עונש של כמה שנות מעצר, אם לא תשתף איתי פעולה.”
“יש לך ‘מידע מודיעיני אמין’? אני רוצה לראות אותו.”
הוא הביט בי בזעף. “הגישה הזאת לא תעזור לך.”
“אם יש לך ראיות, אדוני, אני חושב שכדאי לפנות למשטרה ולהעביר את העניין לטיפולם. נשמע לי שזה סיפור חמור מאוד, ולא הייתי רוצה להפריע לחקירה הולמת מטעם הרשויות המוסמכות לדבר.”
“אתה רוצה שאני אפנה למשטרה.”
“ולהורים שלי, אני חושב. כך נהוג לעשות.”
נעצנו מבטים זה בזה משני עברי השולחן. היה ברור שהוא ציפה שאני אשבר בשנייה שהוא הפיל עלי את הפצצה. אני לא נשבר. יש לי פטנט לנצח אנשים כמו בנסון בתחרות נעיצת מבטים. אני מביט קצת שמאלה מהראש שלהם, ומדקלם בלב מילים של שירי-עם איריים עתיקים, מהסוג שיש להם איזה שלוש-מאות בתים. ואז אני נראה שלו ונטול כל דאגות.
והכנף על הציפור, והציפור על הבֵּיצה, והביצה בתוך הקן, והקן על העלה, והעלה על הגבעול, והגבעול על הענף, והענף בראש העץ, זה העץ שבבִּיצה – הו הביצה שבעמק! היי-הו, הביצה הבוצית, הביצה הבוצית שבעמק! –
“אתה יכול לחזור לכיתה,” הוא אמר. “אקרא לך כשהמשטרה תהיה מוכנה לשוחח איתך.”
“אתה קורא להם עכשיו?”
“הנהלים לפנייה למשטרה מסובכים. קיוויתי שנוכל לסגור עניין יפה ובמהירות, אבל כיוון שאתה עומד על כך –”
“אני יכול לחכות עד שתצלצל, פשוט,” אמרתי. “לא אכפת לי.”
הוא נקש שוב בטבעת ואני התכוננתי להתפרצות.
“לך!” הוא צרח. “עוף מהמשרד שלי, חתיכת –”
יצאתי, בפנים חתומות. הוא לא יזעיק שוטרים. אילו היו לו די ראיות כדי לפנות למשטרה, הוא כבר היה פונה אליה. הוא שונא אותי שנאת מוות. נראה לי שהוא שמע איזו פיסת רכילות וקיווה להבהיל אותי, כך שאאמת אותה בשבילו.
התקדמתי במסדרון, שמח וטוב לב, והקפדתי על צעדים אחידים ומדודים בשביל מצלמות זיהוי הלֶכֶת. התקינו אותן רק לפני שנה, ואני מת עליהן, רק בגלל שהן כל כך אידיוטיות. לפניהן היו לנו מצלמות זיהוי פנים שסרקו כמעט כל חלל ציבורי בשטח בית הספר, אבל בית-המשפט קבע שהשיטה הזאת נוגדת את החוקה. אז בנסון וחבורת פרנואידים ממנהלת החינוך הוציאו כסף טוב, שאפשר היה לקנות בו ספרי לימוד, על המצלמות הדביליות האלה שאמורות כביכול לזהות כל אדם לפי הליכתו. ממש.
חזרתי לכיתה והתיישבתי, גברת גלבז קידמה את פניי בשמחה. הוצאתי מהתיק את המחשב הסטנדרטי שבית הספר הנפיק לי וחזרתי למצב שיעור. הבית-ספריים הם שיא המעקב המשטנקר: הם מתעדים כל לחיצה על מקש, בוחנים כל פיפס שעובר ברשת לראות שאין בו מילות מפתח חשודות, סופרים כל הקלקה, רושמים כל מחשבה חולפת שאתה מעלה לרשת. קיבלנו אותם בשנה שעברה, ולקח לנו בקושי חודשיים להירגע מההתלהבות. ברגע שאנשים קלטו שהלפטופים שמקבלים “חינם” בעצם עובדים בשביל המערכת – וחוץ מזה הם עוד מפילים עלינו אינסוף פרסומות שעולות על העצבים – פתאום הם נראו לנו די כבדים ומעיקים.
היה קל לפרוץ את הבית-ספרי שלי. הקוד לפריצה עלה לרשת פחות מחודש אחרי שהביאו לנו את המחשבים, וזה לא היה מסובך – כולה היה צריך להוריד קובץ, לצרוב אותו ל–DVD, להכניס אותו לבית-ספרי ולהעלות את המחשב תוך כדי לחיצה בו-זמנית על כמה מקשים. ה-DVD עשה את השאר, והתקין על המחשב כמה תוכנות נסתרות, שלא מתגלות אפילו כשמשרד החינוך עושה למחשבים את בדיקות התקינות היומיות מרחוק. מדי פעם הייתי צריך להתקין עדכון לתוכנה בשביל לעקוף את הבדיקות העדכניות של המשרד, אבל זה מחיר ששמחתי לשלם תמורת שליטה מסוימת במחשב הזה.
העליתי את IMParanoid, תוכנת המסרים המידיים הסודית ששימשה אותי לשיחות לא מתועדות באמצע שיעורים. דאריל כבר היה מחובר אליה.
> משחקים, אחי! משהו גדול קורה בכיף טירוף הרג’וקו. אתה בא?
> אינמצב. אם תופסים אותי מבריז פעם שלישית, אני עף. ברור לך. נלך אחרי בצפר.
> יש לך הפסקת צהריים ואחרי זה כיתת לימוד עצמי נכון? שעתיים. מספיק בשביל למצוא את הרמז ולחזור לפני שישימו לב שנעלמנו. אני מוציא את כל הצוות.
כיף טירוף הרג’וקו זה המשחק הכי שווה מאז ומעולם. אני יודע שכבר אמרתי, אבל מוצדק לומר עוד פעם. זה ARG, כלומר משחק מציאות חלופית, וסיפור הרקע הוא שכנופיית צעירים יפנים משוגעים לאופנה גילו כביכול אבן-חן עם כוחות ריפוי קסומים בַּמקדש בהרג’וקו, שזה בגדול המקום שבו צעירים יפנים קוּלים המציאו כל תרבות רחוב שווה בעשר השנים האחרונות. עכשיו רודפים אחריהם נזירים רשעים, אנשי יאקוּזה (כלומר, המאפיה היפנית), חייזרים, פקידי מס, הורים ויישות בינה-מלאכותית שיצאה מכלל שליטה. הם מגניבים לשחקנים הודעות מוצפנות שאנחנו צריכים לפענח ולאתר בעזרתן רמזים שמובילים לעוד הודעות מוצפנות ועוד רמזים.
תתארו לעצמכם את אחר הצהריים הכי טוב שעבר עליכם בשיטוטים ברחובות של עיר: איך הסתכלתם על כל האנשים עם המוזרויות שלהם, קראתם פרסומות מצחיקות שמחלקים, ראיתם דברים פסיכיים ברחוב ונכנסתם לחנויות מגניבות. עכשיו תוסיפו לזה משחק “חפש את המטמון”, שצריך לעשות בשבילו תחקיר על סרטים ישנים מופרעים ושירים ותרבות נוער מכל העולם, שחוצה גבולות של זמן וחלל. וזאת תחרות. הרביעייה המנצחת תקבל פרס ראשון: עשרה ימים בטוקיו, התפננות על גשר הרג’וקו, חגיגה בגן עדן לגיקים באָקיהבָּרה, ולחזור הביתה עם כמה מוצרים של אסטרו-בוי שבא לכם לקחת. רק שביפן קוראים לאסטרו-בוי “אטום-בוי”.
זה כיף טירוף הרג’וקו, ואחרי שפותרים חידה או שתיים, כבר אי אפשר להפסיק.
> שלילי, אחי, בשום אופן. לא. אל תבקש אפילו.
> צריך אותך, ד. אתה הכי טוב שלי. נשבע שאני מוציא ומחזיר אותנו בלי שאפ’חד ידע. אתה יודע שאני מסוגל, כן?
> יודע שאתה מסוגל.
> אז אתה בא?
> בחיים לא.
> נו באמת, דאריל. כשתשכב על ערש דווי אתה לא תתחרט שלא בילית יותר שעות בבית ספר.
> כשאשכב על ערש דווי אני גם לא אתחרט שלא שיחקתי יותר ARGים.
> כן אבל לא נראה לך שעל ערש דווי אולי תתחרט שלא היית יותר זמן עם וָנֵסָה פָּק?
וַאן היתה בצוות שלי. היא למדה בבית ספר פרטי לבנות באיסט בֵּיי, אבל ידעתי שהיא תבריז בשביל לבוא לעשות איתי את המשימה. דאריל מאוהב בה כבר שנים, בלי צחוק – עוד מלפני שגיל ההתבגרות הרעיף עליה שפע יתרונות בולטים. דאריל התאהב במוח שלה. זה די עצוב.
> אתה דפוק.
> אתה בא?
הוא הסתכל עלי ונד בראש לשלילה. ואז הוא הינהן. קרצתי אליו ועברתי ליצירת קשר עם שאר הצוות שלי.

לא תמיד הייתי בקטע של ARGים. יש לי סוד אפל: פעם הייתי בקטע של לַארפִּים. LARP הוא ראשי תיבות של Live Action Role Playing, כלומר משחקי תפקידים חיים, ופחות או יותר כשמם כן הם: מסתובבים בתחפושות, מדברים במבטא משונה, מעמידים פנים שאתם מרגלי-על או ערפדים או אבירים מימי הביניים. זה כמו משחק “לתפוס את הדגל” בתלבושות מפלצתיות, בשילוב של קצת חוג דרמה. את המשחקים הכי טובים שיחקנו במחנות צופים מחוץ לעיר, בסונומה או בחצי-האי שמצפון לסן פרנסיסקו. כל משחק נמשך שלושה ימים והיה עניין די רציני, שכלל טיולים רגליים מהבוקר עד הערב, קרבות אדירים עם חרבות מגומאוויר ובמבוק, הטלת “כשפים” בצורת שקיקי-קטניות שזרקנו זה על זה תוך קריאות “כדור-אש!”, וכאלה. זה היה כיף, אבל קצת מחורפן. פחות גיקי מאשר סתם לדבר על מה שהדמות האֶלפית שלך מתכננת לעשות תוך כדי ישיבה סביב שולחן עמוס בפחיות דיאט קולה ומיניאטורות צבועות, ויותר פעיל גופנית מאשר שקיעה בתרדמת-עכבר מול משחק מחשב רב-משתתפים בבית.
מה שסיבך אותי בצרות היו המשחקונים בבתי מלון. בכל פעם שהיה מגיע לעיר כנס מדע בדיוני, איזה מארגן לארפים היה משכנע אותם לתת לנו לערוך שם כמה מיני-משחקים של שש שעות, כביכול במסגרת הכנס. הילדים המתלהבים שהתרוצצו בתחפושות הוסיפו להם צבע לאירוע, ואנחנו זכינו לכייף כשאנחנו מוקפים אנשים אפילו יותר חריגים חברתית מאיתנו.
הבעיה במלונות היא שיש בהם גם המון אנשים שלא משתתפים במשחקים – ולא רק מד”בניקים. אנשים נורמליים. ממדינות שהשמות שלהם מתחילים ומסתיימים באותיות אהו”י. בחוּפשות.
ולפעמים האנשים האלה לא מבינים שמשחק הוא משחק.
נראה לי שלא צריך לומר יותר, מה?

השיעור נגמר בתוך עשר דקות, כך שלא נשאר לי הרבה זמן להתכונן. העניין הראשון על סדר היום היה לטפל במצלמות זיהוי הלֶכֶת המעצבנות. כמו שאמרתי, בהתחלה היו מצלמות זיהוי פנים, אבל קבעו שהן נוגדות את החוקה. עד כמה שאני יודע, אף בית-משפט עוד לא קבע שמצלמות הלכת חוקיות יותר, אבל עד שתהיה פסיקה אנחנו תקועים איתן.
“לכת” זאת מילה יפה לאופן ההליכה. בני-אדם די טובים בזיהוי צורות לכת – בפעם הבאה שתצאו לטיול עם לינה בטבע, שימו לב לתנודות של הפנס כשחבר מתקרב אליכם בחושך מרחוק. רוב הסיכויים שתצליחו לזהות מי זה רק לפי תנועת אלומת האור, והצורה האופיינית שבה היא עולה-יורדת ומאותתת למוח הקופי שלנו שמה שמתקרב אלינו הוא בן-אדם.
תוכנות זיהוי לכת מצלמות את תנועת ההליכה שלך, מנסות לבודד צללית שלך בתמונות, ואז משוות את הצללית לבסיס נתונים בניסיון לזהות אותך. זהו אמצעי זיהוי ביומטרי, כמו טביעות אצבע או סריקות קרנית, אלא שיחסית לשתי השיטות האלה יש בו הרבה יותר “חפיפות”. “חפיפה” ביומטרית היא כשמדידה תואמת ליותר מאדם אחד. טביעות האצבע של אדם ייחודיות לו, אבל צורת הלכת שלו משותפת גם להרבה אנשים אחרים.
זה כמובן לא מדוייק. ההליכה האישית שלך, סנטימטר-סנטימטר, היא שלך ושלך בלבד. הבעיה היא שההליכה האישית סנטימטר-סנטימטר משתנה בהתאם למידת העייפות שלך, החומר שממנו עשויה הרצפה, אם עיקמת במקרה את הקרסול במשחק כדורסל ואם בזמן האחרון החלפת נעליים. אז המערכת מטשטשת את הפרופיל במידה מסוימת, ומחפשת אנשים שהולכים בערך כמוך.
יש הרבה אנשים שהולכים בערך כמוך. יתרה מזאת, לך עצמך קל מאוד לא ללכת בערך כמוך – מספיק שתחלוץ נעל אחת. כמובן, במקרה כזה תמיד תלך כמוך כמו-שאתה-הולך-בנעל-אחת, ובסופו של דבר המצלמות יבינו שזה בכל זאת אתה. ובגלל זה אני מעדיף להכניס קצת אקראיות כשאני משבש את זיהוי הלכת: אני מכניס כמה אבני חצץ לכל נעל. זה זול ויעיל, וככה אין שני צעדים זהים. ובאותו מחיר מקבלים גם עיסוי רפלקסולוגי מעולה לכפות הרגליים (אני צוחק. התועלת המדעית של רפלקסולוגיה זהה בערך לזאת של זיהוי לכת).
בהתחלה המצלמות היו משמיעות אזעקה בכל פעם שמישהו שהן לא זיהו נכנס לשטח בית הספר.
זה לא עבד.
כל עשר דקות היתה אזעקה. כשהדוור בא. כשהורה קפץ לבית ספר. כשאנשי התחזוקה הלכו לסדר את מגרש הכדורסל. כשתלמיד נעל נעליים חדשות.
אז עכשיו המערכת מנסה רק לנהל מעקב אחרי מי נמצא איפה ומתי. אם מישהו יוצא משערי בית ספר בשעות הלימודים, נערכת בדיקת לכת כדי לראות אם ההליכה שלו תואמת בערך לזאת של אחד התלמידים, ואם כן, וִיאוּ-ויאו-ויאו, אזעקה מהדהדת!
תיכון צ’אבז מוקף שבילי חצץ. אני אוהב להחזיק כמה חופנים של אבנים אצלי בתיק, על כל צרה שלא תבוא. העברתי לדאריל בשקט עשר או חמש-עשרה אבני חצץ מחודדות ושנינו מילאנו את הנעליים.
השיעור כמעט נגמר – וקלטתי שעוד לא בדקתי באתר של כיף טירוף הרג’וקו איפה הרמז הבא! מרוב שהתרכזתי בבריחה, לא טרחתי לבדוק לאן אנחנו בורחים.
חזרתי למקלדת של הבית-ספרי. את הדפדפן שלו קיבלנו עם המחשב. גרסת רוֹגְלָה נעולה של אינטרנט אקספלורר, ה”רוֹסְקָה” המחורבנת של מיקרוסופט שאין בנאדם מתחת לגיל ארבעים שמשתמש בה מרצונו החופשי.
היה לי עותק של פיירפוקס על כונן USB שיש לי בשעון היד, אבל זה לא היה מספיק – הבית-ספרי הריץ ויסטה לבתי ספר, מערכת הפעלה עתיקה של חלונות שהיתה אמורה לספק להנהלות בתי ספר את האשליה שהן שולטות בתוכנות שהתלמידים יכולים להפעיל.
אבל ויסטה לבתי ספר היא האויבת הכי גדולה של עצמה. יש המון תוכנות שהיא לא רוצה לאפשר למשתמש לסגור – יומני הקשות, תוכנות צנזורה – והתוכנות האלה פועלות בסטטוס מיוחד, שהמערכת לא רואה. אי אפשר לצאת מהן כי אפילו אי אפשר לראות שהן קיימות.
מערכת ההפעלה לא רואה אף תוכנה שהשם שלה מתחיל בתווים $SYS$. היא לא מופיעה ברישומי הכונן הקשיח ולא ברשימת התהליכים הפעילים. אז לעותק של הפיירפוקס שלי קראתי $SYS$Firefox – וברגע שהפעלתי אותו, הוא הפך בלתי נראה לחלונות, ולכן גם בלתי נראה לתוכנת הריגול של הרשת.
אחרי שהפעלתי דפדפן עצמאי הייתי צריך חיבור רשת עצמאי. הרשת של בית ספר רשמה כל כניסה ויציאה למערכת, שזה לא טוב אם אתה מתכנן לגלוש לאתר של כיף טירוף הרג’וקו לבילויים שמחוץ לתוכנית הלימודים.
הפתרון גאוני, ומכונה TOR – ראשי תיבות של The Onion Router, “נַתָּב בָּצָל”. נתב בצל הוא אתר אינטרנט שמקבל בקשות לדפי אינטרנט ומעביר אותן לנתבי בצל אחרים, ואז לאחרים, עד שאחד מהם מחליט בסופו של דבר להעלות את העמוד ולהעביר אותו בחזרה דרך שכבות הבצל עד שהוא מגיע בחזרה אליך. התנועה בנתבי הבצל מוצפנת, כך שבית הספר לא יכול לראות מה אתה מבקש, ושכבות הבצל לא יודעות בשביל מי הן עובדות. יש מיליוני צמתים – מחלקת המחקר של הצי האמריקאי הקימה את התוכנית במטרה לעזור לאנשים שלה לעקוף תוכנות צנזורה בארצות כמו סוריה וסין, כך שהיא מושלמת להפעלה במגבלות בית ספר תיכון אמריקאי ממוצע.
אפשר להשתמש ב-TOR כי לבית הספר יש רשימה שחורה סופית של כתובות לא הולמות שבהן אסור לנו לבקר, והכתובות של הצמתים משתנות כל הזמן – אין לבית הספר סיכוי לעקוב אחרי כולן. השילוב של פיירפוקס ו-TOR הפך אותי לאדם הבלתי-נראה, מחוסן מפני ריגול מצד משרד החינוך, חופשי לבדוק את האתר של כיף טירוף הרג’וקו ולראות מה קורה שם.
ובאמת היה שם רמז חדש. כמו כל הרמזים של כיף טירוף הרג’וקו, היו לו רכיב פיזי, רכיב מקוון ורכיב שכלי. הרכיב המקוון היה חידה שצריך לפתור, והיא דורשת חיפוש תשובות לכל מיני שאלות אזוטריות. מקבץ השאלות הפעם עסק בעלילות של “דוג’ינשי” – ספרי קומיקס חובבניים שמציירים חובבי מאנגה, הקומיקס היפני. הדוג’ינשי לפעמים גדולים לא פחות מהקומיקסים הרשמיים שעליהם הם מבוססים, אבל הם הרבה יותר מוזרים, ומשלבים עלילות ודמויות מקומיקסים שונים, ולפעמים שירים מטופשים וסצינות אקשן. יש בהם הרבה סיפורי אהבה, כמובן. כולם נהנים לשדך בין הדמויות המצוירות החביבות עליהם.
פתרון החידות יאלץ להידחות לאחר כך, כשאחזור הביתה. הכי קל לפתור אותן בעזרת צוות שלם, להוריד המון קבצי דוג’ינשי ולעבור עליהם עד שמוצאים את התשובות.
בדיוק כשגמרתי לשמור אצלי את כל הרמזים נשמע הצלצול, והתחלנו בבריחה. בלי שאיש ישים לב החלקתי כמה אבני חצץ בדופן המגפיים הנמוכים שנעלתי – מגפי בלנסטון אוסטרליים בגובה הקרסול, מעולים לריצה ולטיפוס – ומחוזקים בגומי במקום בשרוכים, ככה שקל לחלוץ ולנעול אותם בשביל גלאי המתכת האינסופיים שיש עכשיו בכל מקום.
היינו צריכים להתחמק גם ממעקב אנושי, כמובן, אבל המשימה הזאת נהיית קלה יותר בכל פעם שמוסיפים שכבה חדשה של אמצעי ריגול אלקטרוניים – בזכות כל הפיצ’פקעס מסביב חברי סגל ההוראה האהובים עלינו מתמלאים תחושת ביטחון כוזבת לחלוטין. השתלבנו בקהל במסדרונות, בדרך ליציאה הצדדית שאני מעדיף. בחצי הדרך לשם דאריל לחש פתאום, “שִיט! שכחתי שיש לי ספר ספרייה בילקוט.”
“אתה צוחק עלי,” אמרתי, וגררתי אותו לשירותים הקרובים. ספרי ספרייה הם דבר מסוכן. בתוך הכריכה של כל אחד ואחד מהם מודבק תג ארפיד – Radio-frequency identification, זיהוי בתדר רדיו – כדי שהספרנים יוכלו פשוט להעביר אותם באוויר ליד מתקן קורא תגים כשמישהו מבקש לשאול אותם, וכדי שהמדף בספרייה יוכל “לדעת” אם הספרים שעליו לא במקום.
אבל אותו התג גם מאפשר לבית ספר לעקוב אחריך בכל רגע נתון. זאת עוד פרצה חוקית: בית המשפט לא מרשה לבתי הספר לעקוב אחרינו בעזרת תגי רדיו, אבל מאפשר לעקוב אחרי ספרי ספרייה, ולהשתמש ברשומות הבית-ספריות כדי לדעת מי מהתלמידים מחזיק ברשותו ספר ספרייה מסוים, לפי הנתונים.
היה לי נרתיק פָרָדֵיי קטן בתיק – אלה ארנקים קטנים מרופדים רשת חוטי נחושת שחוסמים גלי רדיו ומשתיקים ארפידים. אבל נרתיקי פרדיי מיועדים לנטרל משדרים-מקלטים של תעודות זיהוי וכרטיסים חכמים, לא ספרים כמו –
“מבוא לפיזיקה?” נאנקתי. הספר היה עבה כמו מילון.

“האח הקטן” מאת קורי דוקטורוב, הוצאת גרף, 2010. מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

לאחרונה ראיתי שיצאו לאור בתרגום לעברית שני ספרים שעשיתי עליהם לקטורה, להוצאות שונות. בהוצאת מטר התפרסם המותחן “בגידה בוונציה” מאת סטיב ברי (תרגם מאנגלית: אמנון כץ). אני מתה על ונציה, וגם התמונה בחזית הספר הזה מעוררת בי געגועים לשם.

הספר השני הוא “העזרה” מאת קתרין סטוקט (תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת מודן). ספר מקסים ומקורי המציג את סיפוריהן של נשים שחורות בדרום הגזעני של ארצות הברית בתחילת שנות השישים. דומה מבחינות מסוימות ל”החיים הסודיים של הדבורים” שתירגמתי, אבל לטעמי טוב יותר. לקריאת הפרק הראשון (קובץ PDF).

מבחינתי, הלקטורה היא גם הזדמנות להתנסות באמנות התמצות והניסוח, כיון שהיא צריכה לכלול את עיקרי עלילת הספר וחוות דעתי עליו בקצרה. הנה דוגמאות מתוך כמה לקטורות שכתבתי, בטשטוש פרטים מזהים של הספרים:

בשבועות הבאים מתגלות גופות מרוטשות של תיכוניסטים… כיוון שמרי לא היתה בתולה, השתלט עליה שד בטקס המזוויע, ועכשיו יש לה כוחות-על ורעב לבשר-אדם. קורבנה הבא יהיה כמובן החבר האוהב של לורה. האם היא תצליח להצילו בליל הנשף? האם יאמין מישהו מהמבוגרים לתיאוריה המטורפת שלה? האם תיאלץ להרוג את חברתה הטובה לשעבר כדי להציל את העולם מפניה? ומה יקרה לה אחר כך?

(התשובה בפרק הבא של “בועות”, כמובן)

ג’ון סמית, לשעבר סוכן חשאי של משרד המשפטים האמריקני, מנסה לבנות לעצמו חיים שלווים באירופה… הבעיה היא שהוא גיבור של סדרת ספרי מתח, כך שאין לו ממש סיכוי… הוא שולף אקדח, לשון מושחזת וכמה חברים בחלונות גבוהים ויוצא לדרך רבת תהפוכות וחובקת עולם…התוצאה מייגעת במקום להיות מותחת. הדמויות בספר לא מעניינות ולא אמינות, החל מהפילגש שיש לה גוף של בארבי ודוקטורט בהיסטוריה ועד לסמית’ עצמו, שחוסר האישיות שלו בולט מתמיד.

(מסתבר שאפשר להצליח גם בלי אישיות, מי היה מאמין?)

הספר רדוד ואין בו הרבה. אפשר לתמצת את כולו בשלושה עמודים ברווחים כפולים. מצד שני, יכול להיות שיש פראיירים שקונים את הדברים האלה.

(נו, בגלל זה הוא רב מכר)

זה לא להיט סוחף, אבל יכול אולי לדבר לחובבי יסורי הנפש המשולבים בתענוגות הגוף.

(תמצית תרבות המערב)

ולטעמי, זאת הבעיה העיקרית בספר – קוראים אותו, מהנהנים, מצקצקים אולי, וממשיכים הלאה. הוא כמו נאומי בחירות של פוליטיקאים משופשפים, שיודעים איך למצוא חן בעיני מקסימום מהבוחרים. כולם הרי מסכימים שצריך להשקיע כסף בעתיד ילדינו, שאחדות בקהילה עדיפה על ירי ברחובות ושממש נורא איך שנשים מתות בלידה באפריקה.

ולסיום, המלצה על סיפורה של יעל נאמן, “מחלקת הלֶקְטוֹריוֹת שלנו” , מתוך גליון 12 של “מטעם”.

ארבע במאה או לא ארבע במאה? אינגה מיכאלי, יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, מסבירה היטב מדוע חוק הספרים החדש המוצע יפעל לטובת שוק הספרים בישראל, החל מקוראי הספרים ועד למעורבים ביצירתם.

הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל היה מוצלח ביותר. הנה סיכום שכתבה יעל סלע-שפירו.

שתי מתרגמות מספרות על אתגרי תרגום בספרים שיצאו לאור לאחרונה:

יעל סלע-שפירו על “גרגויל” מאת אנדרו דיווידסון.

רוני בק על “מותו של באני מונרו” מאת ניק קייב, ב”רפובליקה הספרותית” של עדנה אברמסון.

ובנושא אחר, לכבוד פורים שהגיע (והביא איתו את הגשם): ד”ר תמר עילם גינדין על מגילת אסתר והאימפריה האח’מנית.

(גילוי נאות – חלק מהמתרגמים, העורכים והמו”לים של הספרים הם חברים שלי. איזה כיף לי!)

הנה הספרים, בלי סדר מיוחד:

שלושה בסירה אחת מאת ג’רום ק. ג’רום בתרגום יאיר בורלא. ההצלחה הראשונה במסגרת “קלאסיקות שאמא אהבה”. הדוד פודג’ר נחל הצלחה בקרב דור נוסף. נרשמו התגלגלויות מצחוק של כל בני המשפחה. חוש ההומור על-זמני ומפצה על ארכאיות מסוימת. אפילו המשכנו ל”שלושה בבומל”, אבל הוא הרבה פחות מוצלח.

הקמע מאת אדית נסביט בהוצאת מרגנית. מאנגלית נ. מריון.
כמה אהבתי את הספר הזה כשהייתי ילדה! ילדים בריטיים בתחילת המאה העשרים נודדים בין תקופות עתיקות בעזרת יצור קסם וקמע רב עוצמה. התרגום לעברית יצא לאור בשנת 1979, והוא מזעזע בארכאיות שלו, עם משפטים כמו “הניחתהו הנערה באמתחתה”. אפשר רק לקוות שבעקבות התרגומים החדשים לספרים אחרים של נסביט (הטירה הקסומה, חמישה ילדים והזהו), יחודש גם הקמע כדי לאפשר קריאה שלו היום בלי תיווך של מבוגר סבלני במיוחד.
עוד על אדית נסביט וספריה אצל אלי אשד.

שלוש אפס לטובת בעלי הזקן מאת הינר גרוס בהוצאת מסדה. עברית: ד”ר בצלאל וכסלר. ספר מקסים, בתרגום מצוין שלא התיישן הרבה למרות שהוא בן ארבעים כמעט. שני ילדים רגילים נקלעים לארץ האגדות ולעימות המתרחש שם בין הקסם לטכנולוגיה. מזכיר קצת את שלושים וחמישה במאי. בעיני, יופי של הרפתקאות והמצאות. אבל משום מה נחל כשלון בשני נסיונות הקראה. אין צדק בעולם.

האקלברי פין וטום סויר מאת מארק טוויין בהוצאת אריה ניר. מהדורות מוערות עם כל האיורים המקוריים. יניב פרקש, שתרגם את שני הספרים והוסיף את ההערות לטום, עשה עבודה נהדרת ביצירת עברית שמצליחה להעביר את הרוח של אז ולהיות קריאה להפליא היום. הספרים של טוויין מצוינים, כמובן, אבל לא אחידים. את האקלברי הפסקנו להקריא באמצע, כשההטפות השתלטו על הסיפור. טום סויר לדעתי מתאים יותר, אם כי גם הוא סובל מנפילות מתח ארכניות. אציע אותו לנמרוד בהמשך.

נסיכה קטנה מאת פרנסס הודג’סון ברנט בהוצאת אוקיינוס. תרגום חדש של יהודה אטלס. עוד אחד מהספרים האלה שאני זוכרת באהבה אדירה, ולא היתה לי שום אפשרות להשאיר בחנות הספרים מבלי לקנות. האמת שעדיין לא קראתי את התרגום החדש הזה, אבל מעלעול בו הוא מצוין. השאלה רק איך אני יכולה לשכנע את שני הבנים להתחיל אפילו להקשיב לסיפור שיש בשם שלו את המילה “נסיכה” ובפרק הראשון תאורים של בובות. בעיה קשה.

מסע אל ים הנהר מאת אווה איבוטסון בהוצאת גרף. את הספר הזה אני תירגמתי, והוא מקסים. יתומה בריטית נשלחת בתחילת המאה הקודמת לברזיל, ועוברת הרפתקאות באמזונס. פרטים נוספים כאן.

חיי קסם מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת כתר. תרגמה נטע ידיד. הילד המכונה חתול ואחותו גוונדלין מתייתמים ונאלצים לדאוג לעצמם בעולם שקוסמים וקסמים הם חלק בלתי נפרד ממנו. יופי של המצאות בתיאור העולם. קצת איטי באמצע אבל משתפר ומותח החל מנקודת המפנה. בהחלט נחפש את שאר הספרים בסדרת קרסטומנסי.
עוד על דיאנה ווין ג’ונס והסדרה אצל גילי.

הבריון של ארצ’ר מאת דיאנה ווין ג’ונס בהוצאת גרף. תרגום: יעל אכמון. הספר שעליו אמרה גילי בר-הלל שבגללו היא עורכת סדרת ספרים (הוא לפחות אחד מהם). מעניין. מקורי. אבל השאיר אותי עם סימן שאלה, לא התחברתי אליו. בכל מקרה הוא יצטרך לחכות עוד כמה שנים לפני שיוצע לנמרוד, כי נראה לי שכל ההתייחסויות הבירוקרטיות יעברו לו כרגע מעל הראש.
דעות נוספות אצל דורה וטלי.

דרך אגב, בקרוב יצא לאור בהוצאת גרף ספר נוסף של דיאנה ווין ג’ונס, בתרגומי.

ארטמיס פאול מאת אואן קולפר בהוצאת כנרת. הראשון בתרגום דורית דליות-רובינוביץ’, הבאים בסדרה בתרגום עפרה אביגד. יופי של סדרה על ילד אנושי גאון ועולם של כל מיני “פיות” עם כוחות קסם וטכנולוגיה מתקדמת. הרפתקאות מותחות, הומור במינון בריא, כולל הומור עצמי. רצוי לקרוא לפי הסדר, אבל לא חייבים כי כל ספר עומד יפה בזכות עצמו. אני התחלתי ממספר ארבע, אם אני לא טועה, לפני שנתיים בערך. הראשון בסדרה הוא החלש ביותר, הבאים מעניינים יותר. נמרוד נתפס תוך שני עמודים ובולע את כל הסדרה, ועכשיו יש לנו עוד נושא מעניין לשיחה. בשלב מסוים נקראו שלושה ספרים במקביל על ידי שלושה בני משפחה.
ביקורת באתר בלי פאניקה.

טובי לולנס מאת טימותה דה-פומבל בהוצאת מרגנית. מצרפתית רמה איילון. איורים יפים מאוד של פרנסואה פלאס. הספר מציג עולם מרתק של אנשים זערוריים שעץ אלון גדול הוא עבורם עולם ומלואו. הטובים יפים וחכמים. הרעים טיפשים ומכוערים ואיומים ממש. מתח עז והרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של גיבור צעיר ואמיץ מאוד. יחס רציני לבעיות קיומיות. אבל כל נקודות הזכות לא יכולות להביא אותי להמליץ עליו בינתיים: הספר מסתיים בשיא המתח, ועד שלא יצא לאור תרגומו של ההמשך הוא יישאר על המדף בלבד.

סדרת פשוש מאת ג’ודי בלום. (פשוש בריבוע – תרגמה מיכל פז-קלפ, סתם אחד – תרגמה פועה הרשלג, סופר פשוש חזר לספריה ולא הצלחתי למצוא שם מתרגם). לפיטר בן התשע יש אח בן חמש שעושה תעלולים, אחות תינוקת, והם בדיוק עוברים דירה. התקציר הזה נראה לי מוכר כל כך, שהייתי חייבת לקחת את הספר מהספריה עבור נמרוד. הוא קרא בכיף, ואחר כך אופיר ביקש שנקריא לו את הספר, ואת הספר הבא, ושוב ושוב. הספרים הומוריסטיים ונעימים, המלצה של כולנו. ואם מישהו ישיג לנו את “שגעון של פשוש”, נהיה אסירי תודה.

ניקולא הקטן מאת רנה גוסיני וז’אן ז’אק סמפה בהוצאת כנרת. מצרפתית מיכל פז-קלפ. ניקולא וחבריו לכיתה ולרחוב עושים מה שילדים עושים, רק מצחיק מאוד. אחד הספרים הנדירים שהקראה שלו בקול רם היתה כרוכה בהפסקות תדירות עקב התגלגלות מצחוק. לגבי “סיפורים שלא ראו אור” (מצרפתית מיכל אסייג), הם באמת פחות טובים, אבל עדיין נחמדים.
סיפורים לדוגמה באתר טקסט.

צ’יטי צ’יטי בנג בנג מאת איאן פלמינג בהוצאת ידיעות ספרים. תרגום חדש ומצוין כרגיל של יצהר ורדי. הרפתקאותיה של המכונית המופלאה מצאו חן בעיני שני הילדים. אני לא אהבתי את האיורים של ג’ון ברנינגהם.

טרזן ואוצרות אופיר מאת אדגר רייס ביראוס בהוצאת מזרחי. עברית: אריה חשביה. הילדים אוהבים מאוד את טרזן בגרסת הסרט המצויר והסדרה שבעקבותיו. הספר, אפשר לומר שבאופן צפוי, התגלה כנפילה. השפה הארכאית, החזרות, הגזענות הגלויה, שלא לדבר על קטעי הסאדו… יש לקוות שלא תהיה דרישה להמשיך לספרים נוספים בסדרה.

סדרת פרסי ג’קסון מאת ריק ריירדן בהוצאת גרף. תרגום יעל אכמון. קראתי את הראשון כשיצא לאור בעברית ואהבתי. קצב טוב, עלילה סוחפת וכל היתרונות שהפכו אותו ללהיט בארץ ובעולם. בינתיים הושלם תרגום הסדרה (המשובח) עם הספר החמישי ועוד מעט יצא הסרט. אני צריכה לעבור על הספר שוב כדי לראות אם מתאים לנמרוד לקרוא אותו כבר עכשיו, ואם כן אצטרך להשיג במהירות את הארבעה הנוספים, כי לא ראיתי אותם בספריה המקומית.

השנה עומד הכנס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל בסימן כלים וכישורים בעידן המידע. הוא יערך ב-10-8 בפברואר 2010 במלון קראון פלזה בירושלים ויהיה כמו תמיד עמוס הרצאות ואירועים מעניינים. הפרטים המלאים כאן.

כמה טקסטים מעניינים שבהם נתקלתי בתקופה האחרונה:

המתרגמים מאת דרור בורנשטיין, לזכרה של יהודית שרגל:

“ואולי אפשר להביט בדברים אחרת. ההתעלמות מהמתרגמים כהישג. המתרגמים המעולים מציגים אידיאל של יצירה. הם יוצרים טקסט “נקי”, ללא המלל הביוגרפי והרכילותי האופף את הסופרים והמשוררים “המקוריים”. … כמו כמה ציירים גדולים, כמו ורמיר או טייפולו, הם נבלעים לגמרי ביצירתם. איננו יודעים עליהם דבר מלבד מה שהם עבדו עליו. “

תרגמת, מאמר מאת שלומית קדם בבטאונה של קהילת ויקיפדיה העברית:

“נכון שלא תמיד מדובר בטעויות הרות משמעות, ולעתים די בתשומת לב, מעט מחשבה והפעלת היגיון פשוט ושכל ישר, אבל הנקודה שאני רוצה להדגיש כאן היא, שרק קריאה רבה ומתמידה בכל רמות השפה ופיתוח חוש מיוחד לדקויות השפה יעמדו למתרגם הטוב בבואו להכריע, איזה פירוש הוא המתאים ביותר בכל מקרה. זאת ועוד – אם אתה, המתרגם, חש בעצמותיך ובאותו חוש שישי מיוחד, שפיתחת בקריאה אינסופית, שהפירושים במילון הרגיל שלך אינם מתאימים למקרה שלפניך, אל תרפה ואל תוותר, חטט וחפש בכל מילון אפשרי עד שתמצא את הפירוש, שאתה יודע שהוא הנכון.”

Found in Translation – To convey the writings of other languages is a noble and necessary art

הרצאה מרתקת וכיפית של ארין מקין מאתר וורדניק על עתידו של המילון בעידן האינטרנט.