יום אחד צלצל אלי רני גרף ואמר שיש לו ספר שהוא רוצה שאתרגם.
בשמחה, אמרתי, על מה הספר?
אז ככה, הוא אמר (פחות או יותר), זאת סדרת פנטזיה. הגיבורה היא נערה משרתת, בודדה בעולם, שחיה בתנאים קשים. אבל היא יחידת סגולה ביכולתה לשוחח עם הדרקונים הנדירים. רק בכוחות משותפים הם יוכלו להציל…
רק רגע, שאלתי אותו (במילים אלה ממש): קוראים לה במקרה לֶסָה?
כי עד לשלב הזה, אני חייבת להודות, התקציר נשמע דומה בצורה חשודה לתחילתה של אחת הסדרות האהובות עלי בעולם, שגם זכיתי לתרגם ספר ממנה לעברית, הרי היא “רוכבי הדרקונים של פרן” מאת אן מקאפרי.
ובכן, כמובן, לא מדובר באותה סדרה אלא באחרת, שונה מאוד.
טרילוגיית “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון מתרחשת בסין הקיסרית, בעולם דומה מאוד לשלנו, פרט לכמה תוספות מעניינות – קסמים, קוסמים ודרקונים:

הוא דרקון בן אלפי שנים, שופע חוכמה וידע. היא רק ילדה, שפחה צעירה שלא יודעת אפילו את שמה. שניהם חיים בפחד וברעב בפינה נידחת של סין, תחת מרותו של שומר הדרקונים הקיסרי: שיכור עצלן, אלים וחמדן. עד שיום אחד בוחר הדרקון לקחת שומרת חדשה, לו ולאבן הדרקונים היקרה שלו. ביחד יוצאים השניים למסע שיחצה את קיסרות סין העתיקה, מרכס ההרים שבמערב ועד לאוקיינוס משיב החיים שבמזרח, דרך כפרים וערים ובשיט על הנהר הצהוב. לאורך הדרך אורבות להם תלאות רבות. מי יושיט עזרה לדרקון זקן, שאיבריו הפנימיים שווים הון בשוק השחור, ולילדה נבערת, שחייה אינם שווים מאומה?

כדי להיכנס לאווירת הספר כדאי להיכנס לביקור וירטואלי בציור ארוך ומפורט להפליא: “לאורך הנהר בעת חגיגות צ’ינג מינג“. אם הבנתי נכון, מדובר בציור המוצג במוזיאון הארמון הלאומי בטייוואן, המציג גם גרסאות נוספות לציור הנהר, המוקדמת שבהן מן המאה ה-12.

יצא לאור בתרגומי “עיר של אפר” מאת קסנדרה קלייר.
זהו הספר השני בסדרת “בני הנפילים” שכבשה את רשימות רבי המכר בארה”ב ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע.
הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו. את הספר הראשון בסדרה, “עיר של עצמות”, תרגמה אינגה מיכאלי. עריכת התרגום: רוני גלבפיש.

סדרת “בני הנפילים” מתרחשת בימינו, בעיר ניו יורק. אבל זאת לא ניו יורק המוכרת והרגילה. בתוך העיר, מסביבה, מעליה ומתחתיה, רוחש עולם על-טבעי. ערפדים, מכשפים, אנשי זאב ובני פיות מנהלים חיים קסומים, נבדלים מאלה של בני האדם ה”סתמיים”. גיבורי הסדרה הם ציידי הצללים, גזע נבחר של לוחמים המגנים על עולמנו מפני השדים החודרים אליו ומאיימים לעשות בו שמות.
הסדרה נפתחת כשקליירי בת החמש-עשרה מגלה שהיא חלק מן העולם הנסתר הזה, שאותו הקפידה אמה להסתיר מפניה כל חייה. היא וחברה הטוב סיימון חוברים לג’ייס, אלק ואיזבל, ציידי צללים קשוחים, יפים ושנונים, וביחד יהיה עליהם להציל את העולם מסכנות איומות ולגלות סודות אפלים.

קסנדרה קלייר כותבת פנטזיה מושכת ומרתקת שסחפה המוני מעריצים. הספר החמישי בסדרה, “עיר הנשמות האבודות”, יצא לאור במאי 2012. במקביל היא כותבת סדרה נוספת על ציידי צללים בתקופה הוויקטוריאנית. היא מצליחה גם לנהל תכתובת שוטפת עם המעריצים הנלהבים שכותבים לה שבחים, תהיות על הספרים ושאלות בענייני מערכות יחסים. הם גם שולחים לה המוני יצירות המבוססות על הספרים וגיבוריהם, החל מאיורים, דרך יצירות גרפיקה מרשימות ועד לסרטוני וידאו מושקעים.
גם בארץ יש כבר אוסף גדל והולך של מעריצים לסדרה, כולל עמוד מעריצים בפייסבוק, שיש בו הצעה מיוחדת: עותק של הספר השני בסדרה יוגרל בין קוראים שיפרסמו ביקורת על הספר הראשון.

בימים הקרובים צפוי להגיע לחנויות בשעה טובה הספר “שומרת הדרקונים” מאת קרול וילקינסון, שתרגמתי לסדרת “גרף צעיר” בעריכת גילי בר הלל (עריכת התרגום: רוני בק).
ספר מקסים, שמתאים גם לקוראים צעירים מכיתה ג’ ומעלה. הכריכה ופנים הספר זכו באיורים מקסימים של לנה גוברמן.
הספר מספר על ידידות שנרקמת בין דרקון בן אלפי שנים לבין שפחה קטנה באחד הארמונות הנידחים של קיסר סין, בשנת 141 לפני הספירה. הסופרת האוסטרלית קרול וילקינסון זכתה בפרסים רבים על הספר הזה ועל המשכיו.
הנה טעימה מהפרק הראשון:

פרק 1
קצה הקיסרות

קערת במבוק עפה באוויר לעבר ראשה של השפחה הצעירה. הילדה התכופפה הצידה. היא היתה מיומנת מאוד בהתחמקות מחפצים מעופפים – החל מאבני דיו ועד לעצמות עוף.

אדונהּ נסרח לאחור במיטתו, תשוש מהמאמץ הכרוך בזריקת הקערה. “תאכילי את החיות, עלובה.”

“כן, מאסטר לַאן,” השיבה הילדה.

לאן עיווה לעברה את פניו בשאט הנפש ששמר לעכברושים, עכבישים ובשר רוחש רימות. הוא היה מחייך רק כשצחק על טיפשותה.

“ושלא ייקח לך כל היום.”

“לא, מאסטר לאן.”

היא חמקה מביתו של אדונה, רגע לפני שקנקן יין ריק עף לעבר הדלת.

היום היה קר עד מאוד. שלג נגרס מתחת לנעלי הקש של השפחה כשמיהרה לעבר מכלאות בעלי החיים. השמיים היו אפורים. נראה שבקרוב ירד עוד שלג.

לשפחה לא היה שם; היא לא ידעה בת כמה היא. היא חיה בארמון חוּאַנְגלִינְג מאז שהוריה מכרו אותה ללאן כשהיתה פעוטה. בקיץ הקודם צעק לאן שהיא סתומה בתור ילדה בת עשר. כיוון שידעה לספור רק עד עשר, היא לא ידעה בת כמה היא עכשיו.

קראו את ההמשך באתר גרף צעיר.

בחלק א’, “אני תופרת“, כתבתי על התחביב הישן-חדש שלי, תפירה, ובמה הוא מזכיר לי את מלאכת התרגום.
הפעם – מינוחים וכמה היבטים לשוניים של התפירה.

כמו לכל דיסציפלינה, גם לתפירה אוסף מינוחים משלה, מילים שאינן קיימות בהקשרים אחרים, או שמשמעותן שונה. באנגלית למשל: pipping, ric-rac, bunting, serger, basting, batting, gusset והמילה החביבה עלי ביותר, Selvedge. אהבתי את הגמישות הלשונית המאפשרת לבלוגריות לקחת את המילה thrift, המופיעה במילונים כשם עצם בלבד (חסכון) ולהשתמש בה כפועל, כשהן משוויצות בקניות המוצלחות שלהן בחנויות יד שניה.

זמן מה לא הצלחתי להבין לאשורו את ההבדל בשימוש בין press לבין iron, שתי מילים המופיעות במילון רגיל זו בהגדרתה של זו. בהדרכה הזאת, למשל, כתוב “press with an iron”, האם יש שיטת גיהוץ אחרת השכיחה בארה”ב? תמהתי. ובכן, מסתבר (במילון המיוחד למונחי תפירה) שההבדל הוא בתנועה שעושים עם המגהץ. Iron כפועל הוא יישור הקמטים שנוצרו בכביסה, בתנועות ארוכות. ואילו press משמש בתהליך התפירה, ונעשה בתנועות לחיצה, מבלי תזוזה הצידה או קדימה.

גם בעברית יש ז’רגון ייחודי לתחום התפירה. “בוכייר”, למשל, היא מילה שאיננה מוכרת לקהל הרחב, שאינו עוסק בתפירה, וודאי אינו בקיא גם בהבדל שבין רוכסן רגיל לרוכסן “פטנט”. מונחים נוספים בעברית (שימושיים יותר או פחות), כולל למשל “תַּךְ סִכְסָךְ”, אפשר למצוא באתר האקדמיה ללשון העברית במילון “הלבשה: תפירה ולבוש (תשמ”ד), 1984.” יש לי חשד שכמו בתחום הבנייה, שפת התפירה בארץ הושפעה בעבר השפעה חזקה מן הגרמנית. וכמו בתחומים אחרים יש כיום חדירה של מינוח מאנגלית.

הנה מוזרות לשונית שאני לא הראשונה שהבחינה בה: לבדים (ולכל מה שעושים מהם) יש צד חיצוני, יפה יותר, וצד פנימי, שבדרך כלל אינו מיועד להיראות. כמו שאמא שלי לימדה אותי, אני מקפידה שבכל התיקים שאני תופרת גם הצד הפנימי יהיה יפה. נהוג לקרוא לצד החיצוני של הבד “ימין” ולפנימי “שמאל”. על העניין הזה כתבה כבר חברתי המתרגמת והמוכשרת מאוד גם ביצירה, חגית אזולאי רוזנס: המינוח הזה הוא בעצם “right” בלועזית, שנלקח במובן של “ימין” במקום במובן של “נכון”. הסבר נרחב ומעניין על הנושא, אפרופו סריגה דווקא, מצאתי בבלוג “תופרת וחופרת“.
תמונות נוספות של תיקים שתפרתי אפשר לראות באלבום הזה.

לפני חמש שנים כמעט, כשהתחלתי לכתוב באתר בצורתו הנוכחית, העליתי כאן דוגמת תרגום שלי לספרו של יו לורי, The Gunseller. המלצתי לתרגם את הספר , רצוי בעזרתי.
ובכן, סוף סוף יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד “מכירת חיסול” מאת יו לורי. המתרגמת המוכשרת היא יעל אכמון ובאתר ההוצאה מצוין גם שעורך התרגום הוא אסף אשרי.
אני חוזרת על המלצתי על הספר.

מתוך הכריכה האחורית:

“תומאס לאנג הוא חייל בדימוס בשירות הוד מלכותה וג’נטלמן אנגלי. הוא מועסק לסירוגין כמאבטח אישים, שומר ראש לאנשי עסקים ויועץ ביטחוני למרבה במחיר. רוב הזמן הוא מובטל כרוני ועצלן רומנטי. כשמציעים לו לחסל תעשיין אמריקני הוא מגלה כי התכונות הדומיננטיות שלו בעוכריו. לאנג מסרב לחוזה הנדיב מצד אחד ומתאהב בבתו של יעד החיסול מצד אחר. מכאן ואילך הוא נקלע למסכת שקרים וסודות, לריגול בין-לאומי ותעשייתי, לארגון טרור עם קהל יעד ממוקד ולאחורי הקלעים של עולם סוחרי הנשק.
בסגנון קולח, שנון ומשעשע נחשף לפנינו רומן ריגול ששוזר את יכולתו הקומית של המחבר עם הגיבור שהוא מחווה מודעת לג`יימס בונד ולז`אנר הסוכן החשאי. פרצי צחוק ודפדוף מהיר ובלתי נשלט הם רק כמה מתופעות הלוואי של קריאת הספר, שכיאה למחברו מאבחן את טבע האדם, חובק אותו ולועג לו בווירטואוזיות של פסנתרן ג’ז, בחן מתפרץ של רוכב אופנוע ובתזמון של שחקן תאטרון שייקספירי.”

לאחרונה חזרתי לתחביב ישן שלי: תפירה. בגלגול הקודם למדתי לתפור בעזרת חוברות בורדה ונויה-מודה כתובות גרמנית לא מובנת. תפירה התקבעה אצלי בדימוי מיושן קצת. אבל אז עשיתי חיפוש קצר באינטרנט, ועולם חדש ומופלא נפתח.

גיליתי שיש המון תופרות, ודווקא לא כולן מורמוניות! נהפוך הוא, בראשן צועדת בעוז אחת הנשים המגניבות ביותר ביקום. ארין מק’קין היא לקסיקוגרפית, מייסדת המילון המקוון המעולה Wordnik ובעלת הבלוג “שמלה ביום” שבו היא מתעדת את השמלות שהיא תופרת ולובשת, כולל שמלות מבדים בדוגמאות טטריס ותשבצים.

כבר בהתחלה נתקלתי בהבדל בין תרבויות: הופתעתי לגלות שהתופרות האמריקניות נוהגות לחבר את חלקי הבד השונים לפני התפירה בסיכות התקועות בניצב לכיוון התפר (כמו למשל בתמונה הזאת), ולא לאורך קו התפר העתידי, כפי שלמדתי אני. השיטה הזאת מאפשרת לתפור ברצף, מבלי לעצור כל רגע כדי להוציא את הסיכה שאליה מגיעים. מבריק!
אני רואה דמיון מסוים בין תפירה לבין תרגום, כסוגים שונים של פרשנות. כשאני מלמדת סדנאות תרגום תמיד מפליא לראות איך כל אחד מהתלמידים מביא וריאציה משלו לנוסח המקורי. נדיר למצוא שני משפטים זהים בקבוצה. והנה, הדרכה אחת לתפירת ארנק הניבה עד כה למעלה מ-1700 צילומים של תרגומים שונים ומשונים לתיקים תפורים בשלל שילובים.

זאת אמנם לא הסיבה המקורית וגם לא העיקרית, אבל חלק מההנאה שלי מהתפירה נובע מטעמי איכות הסביבה, קיימות וחסכון. אני תופרת תיקים משאריות בדים ומבגדים וחפצים שכבר אין בהם שימוש. זוג מכנסיים שהיו עלולים להיזרק לפח הוא חומר גלם לכמה תיקים מוצלחים במיוחד. גיליתי שדווקא המגבלה של שימוש בחומרים קיימים מעוררת אצלי את היצירתיות בשילובים שלא הייתי חושבת עליהם אחרת. התוצאה היא מתנות שכיף לי לתת לחברים, יותר מחפץ קנוי עם פתק החלפה.

בפעם הבאה: על היבטים לשוניים של מלאכת התפירה.

כנס אגודת המתרגמים מתקיים גם השנה במלון קראון פלאזה בירושלים, בתאריכים 13-15 בפברואר. אני משתתפת בכנס כבר שנים והוא תמיד מעניין ומהנה מאוד, ומהווה הזדמנות מצויינת לפגוש עמיתים וחברים.
השנה אני גם מציגה בכנס. ביום שני, הוא יום הסדנאות, ילמד שחר פלד את הצד הטכני של בניית אתר ואחריו יעל סלע-שפירו ואני נחלוק עצות למילוי האתר בתוכן משובח. ביום שלישי אשתתף במסלול “קריאות דו-לשוניות” ואקריא קטע מהספר “החיים הסודיים של אמא ללא הפסקה” מאת פיונה ניל, שתרגמתי עבור הוצאת אריה ניר.
פרטים נוספים על הכנס אפשר לקרוא אצל יעל או ישירות בתוכניה. רישום לכנס כאן.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה “סוגיות מפתח בתיאוריית המדיה” מאת דן לאפי, הנלמד במסגרת הקורס “מבוא לתקשורת המונים”.

הספר מעניין מאוד, ומאפשר טעימה משלל תיאוריות בתחום התקשורת והשפעותיה. במהלך התרגום נהניתי להיפגש עם מכרים ותיקים מתקופת לימודי שלי באוניברסיטה.

למשל, בפרק 6, “פמיניזמים” ומגדר, ג’ניס ראדווי שמחקרה על האופן שבו קוראות מפענחות רומנים רומנטיים ומשתמשות בהם שימש אותי בכתיבת התזה שלי על מדע בדיוני בישראל.

חובבי המדע הבדיוני נזכרים בספר בדיון במפקיעים של טקסטים ובתרבות מעריצים, המומחש באיור שחור-לבן של מר ספוק.

העורכת שלומית עוזיאל כתבה מאמר מעורר מחשבה על הערות שוליים בתרגומים,שבעקבותיו התעורר דיון מעניין בין מתרגמים ועורכים אחרים.

עידית נבו כתבה מדריך מעשי מקיף לעורכים מתחילים, הנוגע בשאלות האם כדאי ללמוד עריכה, איך למצוא עבודה ומה לעשות כשמשיגים אותה (ואפילו כמה משלמים עליה), ועוד.

דנה זייברט זכתה לערוך את המהדורה החדשה של סדרת “האסופית” מאת לוסי מוד מונטגומרי והיא מספרת על עבודתה ומרכזת קישורים לביקורות וכתבות. בפוסט אחר היא מספרת על עריכת המהדורה החדשה של “בת מונטסומה“.

ראיון מקיף ומעמיק עם גילי בר-הלל על עבודתה כמתרגמת וכעורכת ספרי נוער. בראיון (באנגלית) היא דנה במלאכת התרגום, באתגרים ובהתלבטויות בתרגום ספרות בכלל וספרות פנטזיה בפרט, ובשיקולים לבחירת ספרים לתרגום לעברית.

לפי מאמר בגארדיאן “2011 היא שנת המתרגם“: גם יום הולדת 400 לתרגום הקאנוני של התנ”ך לאנגלית וגם שנת פריחה לספרות מתורגמת ברחבי העולם, החל מ”נערה עם קעקוע דרקון” ועד ל”-1Q84 . למזלנו, מתרגמי הספרות, התרגום הממוחשב עדיין לא בשל להחליף אותנו.

כתבה של האקונומיסט בוחנת את שאלת ההבדלים בין שפות, בהתאם להבחנתו של הבלשן רומאן יאקובסון, כי שפות נבדלות במה שהן חייבות להביע. דווקא המילים המעורפלות, נטען שם, קשות יותר לתרגום מאשר אותן מילים ספציפיות שאוהבים להביא כדוגמה (נניח, אחד מעשרות סוגי שלג).

הלכה לעולמה (או אולי, עברה ל”ביניים”) הסופרת אן מקאפרי, שכתבה את סדרת “הדרקונים של פרן” ועוד ספרים רבים.
ב”מעוף הדרקון” בגרסתו הראשונה בעברית נתקלתי בגיל די צעיר. אני זוכרת בדיוק את המדף שבו היה בספריה. עולמם של רוכבי הדרקונים האמיצים, ובראשם המנהיגה הנועזת לסה, הקסים אותי.
שנים לאחר מכן המשכתי לקרוא את שאר ספרי הסדרה באנגלית, וקפצתי משמחה כשהוצאת “אופוס” הוציאה לאור בעברית את הטרילוגיה הראשונה ונפלה לידי הזכות לתרגם מן הסדרה בעצמי (ובשיתוף פעולה עם חברתי יעל סלע-שפירו).
למקאפרי היה תפקיד מרכזי בפריצת דרך לנשים במדע הבדיוני, הן כסופרות והן כגיבורות, כפי שמציינת גם הסופרת המצוינת לואיס מקמסטר בוז’ולד בהספד שכתבה עליה.
בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר התפרסמו לראשונה ספרי פרן, הם היו חלוצים בהצגת נשים מוכשרות הפועלות ומניעות את העלילה בז’אנר שהיה אז גברי מאוד. הגיבורות המשובחות של מקאפרי, וכן, גם הרומנטיקה המשולבת בעלילות, עזרו לקרב קוראות לעולם המדע הבדיוני.
בנוסף, ואולי במקביל, מקאפרי חצתה את הגבולות בין פנטזיה למדע בדיוני “קשה”. כוכב הלכת פרן מתחיל את הסדרה כעולם פיאודלי בנוסח ימי הביניים והופך בספרים הבאים לעולם מתקדם טכנולוגית, כולל מחשבים, חלליות והנדסה גנטית. ההתפתחות הזאת גורמת כמובן מאליו גם להתקדמות הנאורוּת בחברה.
בעברית יצאו לאור מספריה, כאמור, הטרילוגיה הראשונה של רוכבי הדרקונים של פרן: “מעוף הדרקון”, “מסע הדרקון”, “הדרקון הלבן”, וכן “שירת הגבישים” ו”הספינה המזמרת”.

הופיע בתרגומי “באפי ציידת הערפדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני”, ספר המכיל יצירות אמנות וטקסט של הרצאה מאת ג’ניפר בר-לב:

השתמשתי בסדרת הציורים שלי שכותרתה: “Include Me Out” – דיוקנאות של לא-יהודים בתוך מסגרות עשויות ממגיני דויד – יחד עם מאמרים מתוך Slayage – כתב העת של “האגודה לחקר ווידון”, בנסיון לחשוף תבניות הקיימות ביסוד הסכסוך והן בדרך כלל סמויות, מודחקות או כאלה ש”לא יעלו על הדעת”.

הספר כולל את הטקסט המקורי באנגלית, תרגום לערבית של שרבל עבוד ותרגום שלי לעברית, וכמובן את היצירות.

יצא לאור בתרגומי בהוצאת גרף “מפת העולם הבלתי נראה” מאת טאש אוו.
מתוך הכריכה האחורית:

שני אחים יתומים שהופרדו בילדותם מחפשים זה את זה כשברקע גועשת מדינת ענק המבקשת עצמאות. כל אחד אומץ על ידי משפחה אחרת וזכה לחיים שונים מאלה של אחיו: יוהן אומץ על ידי זוג עשיר ממלזיה ועבר להתגורר בעיר הגדולה קואלה לומפור. אדם אומץ על ידי קארל – צייר הולנדי המתגורר בעיירת חוף אינדונזית פשוטה. אולם ככל שהם מתבגרים עולים ומציפים אותם הגעגועים זה לזה… רומן רחב יריעה שמצליח ללכוד את הזעזועים העוברים על מדינה גדולה ערב מלחמת אזרחים…

הפעם בחרתי להציג, נוסף על עטיפת הספר בעברית שעיצב אמרי זרטל, כמה מן העטיפות שזכה להן הספר בחו”ל. מעניין לראות את סקאלות הצבעים השונות. מעניין גם לציין שזרטל הוא היחיד שבחר להציב על העטיפה את שני הילדים, ולא רק אחד מהם, תמונת נוף או מפה.

ראיון עם טאש אוו על הספר.

ובמילים אחרות: ספרו המונומנטלי של דגלס הופשטטר, “גֶדל, אֶשר, באך“, רואה אור בעברית, בהוצאת דביר. תרגמו אותו לעברית טל כהן וירדן ניר־בוכבינדר, שהחלו את העבודה על תרגום הספר לפני 16 שנה.
הם בישרו על הופעת הספר באתר האייל הקורא וזכו כמובן לשפע שבחים והתפעלויות. אני חושבת שהם גם יזכו מיום זה והלאה, בשתי ידיים קשורות מאחורי הגב, בכל תחרות תלונות של מתרגמים על הספר הבלתי אפשרי שנפל בחלקם.

“הספר עוסק במשפטי האי־שלמות של קורט גדל, בציוריו של מאוריץ קורנליוס אשר, במוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך, בתהליכים הגנטיים בתא החי, ונוגע בעוד מבחר רחב של נושאים. בין כולם מקשר נושא האזכור העצמי (דוגמת פרדוקס אפימנידס: “משפט זה הוא שקר”), ו”הלולאה המוזרה” (או “מדרג סבוך”) שעשויים להיווצר בגללו. כל אלו מגיעים לבסוף לדיון בשאלת מהות התודעה האנושית, והיכולת למכּנה.

זהו ספר עיון, אך הוא משלב דיאלוגים קומיים בין דמויות בדיוניות – אכילס והצב, שאותם שאל הופשטטר מלואיס קרול, ששאל אותם מזנון היווני. אליהם מצטרפות דמויות נוספות. הדיאלוגים מדגימים את הנושאים הנידונים בספר, והם רוויים במשחקי מילים מתוחכמים.”

כבר כתבתי ש”גדל, אשר, באך” מחכה לי על המדף כבר כמה שנים. עכשיו הוצאתי אותו ואנסה להתקדם בו. אני ממליצה בחום לנצל את ההזדמנות לקרוא אותו בעברית, ומקווה שתהיה גם הזדמנות לשמוע או לקרוא את רשמיהם של המתרגמים הנועזים.

ב-18 באוגוסט יתקיים בספריה המרכזית במודיעין כנס “מיתופיה” המוקדש לספרות בכלל ולספרות פנטזיה בפרט. אני אעביר שם סדנת תרגום בשם “הנשיקה מבעד לגלימת ההיעלמות”. אשמח לראותכם בכנס בכלל ובסדנה בפרט. שימו לב – לסדנה נדרשת הרשמה מראש כדי לקרוא ולתרגם קטע שעליו נעבוד.

ולקישורים:
“אנשי הדממה“, כתבה על מתרגמים בוויינט, על ההערכה המעטה שזוכים לה מתרגמי ספרות. כולל תגובות קוראים מעניינות, החל מן המוכרות “גילי בר-הלל תותחית” ו”כל המתרגמים היום גרועים” ועד לאמירות שאני לפחות נתקלתי בהן בפעם הראשונה, ומקבילות בין המתרגמים לסבלים שסוחבים את הספרים מבית הדפוס.

אהוד מימון כותב על שני ספרי נוער, כולל “המהלכים בקצוות”

וגם – איך להלביש (ולהפשיט) גבירה ויקטוריאנית תוך הקפדה על הנכונות ההיסטורית של התלבושת בכלל והבגדים התחתונים בפרט.

ואם זה נראה מעניין, אין ספק שתיהנו גם מההצצה בתיבת הדואר האלקטרוני של דמויות מן העבר, ביניהם דארסי ואליזבת בנט.

כתבה מרתקת על ספרו החדש של גיא דויטשר, “בראי השפה“, העוסק בקשר שבין שפה וצבעים (נושא שכבר עסקתי בו בעבר).

הוא תמיד שם, הקורא המיועד. כל משפט שאני מתרגמת, לפעמים גם המונחים בתוך המשפט, כפופים לשאלה מה יחשוב מי שיקרא אותם.
מי הקורא המיועד של הטקסט המתורגם? במה הוא דומה לקורא המיועד של הספר במקור ובמה הוא שונה ממנו? מה הוא יודע ומה אינו יודע? האם הוא יודע פחות ממני או יותר ממני? האם יתפוס אותי בטעות מביכה?

לפעמים הדמות הזאת, שיושבת לי על הכתף בזמן העבודה, היא ילד. ילד ישראלי חכם וסקרן שכנראה לא מכיר דברים שילד בריטי גדל עליהם ולכן לפעמים צריך להכניס בשבילו עוד מילת הסבר לתיאור ארוחה אנגלית, נניח ב”מסע אל ים הנהר“.

לפעמים הקורא הזה הוא הייטקיסט שיודע הרבה יותר ממני על האקינג, ואני צריכה לוודא שההסברים ב”אח הקטן” יראו לו סבירים, למרות שהוא רגיל לדבר על הדברים האלה באנגלית בכלל, ולא בעברית תקנית שספר אמור להיות כתוב בה.

לפני כמה ימים כתב אלי אברהם א’ מירושלים, מיד אחרי שקרא את “רומן איטלקי” מאת לורה פרייזר בתרגומי. אברהם חד העין הבחין שמסופר שם על בשר חזיר במרקש. הוא יליד מרוקו וביקר שם פעמים מספר, והדבר פשוט לא התקבל על דעתו בתור התרחשות בארץ מוסלמית. מסתבר שהוא גם צדק בתמיהתו, כי הסופרת עצמה ענתה לשאלה ששלח אליה והודתה שהיתה טעות, אשר תוקנה במהדורה הבאה באנגלית. לצערי, הספר הנחמד הזה לא הצליח במיוחד בארץ, ולכן לא תצא לו כאן מהדורה נוספת שבה אפשר יהיה לתקן.

אברהם העלה עניין נוסף: מדוע משובצות בספר מילים רבות כל כך בשפות זרות (בעיקר איטלקית, אבל גם צרפתית ועוד)? מה יעשה קורא עברי שאינו יודע את השפות האלה? את השאלה הזאת הפנו אלי גם קוראים של “האפיפיורית יוהנה“. אכן, כאן הקורא העברי “סובל” יותר מן הזרות מאשר מקבילו דובר האנגלית. כשהן משובצות בתוך האנגלית המילים האלה לפחות כתובות באותיות המוכרות, ובכיוון הנכון של הכתיבה, ולכן בולטות פחות מאשר בעברית. אבל תשובתי היא שגם הסופר במקור לא הניח שקוראיו מבינים את הנאמר בשפות הזרות, ובדרך כלל יש די הסברים מסביב כדי להבין, מבלי לוותר על הנופך האקזוטי של השפות האחרות.