logo

ענבל שגיב, מתרגמת

עמודים קבועים

בזמן האחרון

נושאים

קולגות

ניהול

אתר במערכת

מה תלבשו למסע ריגול?

22/08/2018

אמת ידועה לכל היא שהבגדים הם שכבת ההגנה הראשונה במעלה של מרגל בשטח אויב. סוכן חשאי או סוכנת חרש הנמצאים בארץ זרה חייבים להשתלב בצורה מושלמת באוכלוסייה המקומית בחזותם החיצונית, עוד לפני שהם מוציאים מילה מפיהם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה שלח השירות החשאי הבריטי את אנשיו לאזורים שהיו נתונים תחת שלטון נאצי. חלקם היו ילידי המדינות הכבושות, חלקם בני בעלות הברית במקור שהיו מסוגלים “לעבור” כמקומיים. הנושא מופיע בכמה ספרים שתרגמתי, ביניהם “שם צופן: וריטי”, “סוכן חשאי”, “ניצוץ באפלה” וגם בספרי המסע בזמן “צפירת הרגעה” ו”עיר הזמן”.
כתבה באתר JSTOR Daily מפרטת את שיטות הפעולה של הבריטים בהכנת בגדיהם של הסוכנים, ומעוררת התפעלות מתשומת הלב המדוקדקת לפרטים. מנהלת המבצעים המיוחדים של בריטניה (SOE) השיגה בגדים, נעליים, מזוודות ושאר ציוד מתאים לסוכנים המיועדים למדינות אירופה באמצעים שונים: מפליטים ועד לחנויות יד שנייה. משאזלו הפריטים שאפשר היה לקנות או לקבל היא התחילה לייצר אותם, בין השאר בעזרת מתפרות בניהולם של מהגרים שהכירו את המנהגים במולדתם.

בעלי המלאכה היו לוקחים בגדים קיימים ולומדים איך הם בנויים. הם שִחזרו את הגזרה (למשל צורות צווארון), התפרים (למשל תפר צרפתי המסתיר את שולי הבד החשופים) ועוד, רצוי מבדים, חוטים וכפתורים שהובאו ממדינות המקור. אם נעשה שימוש ברוכסנים תוצרת בריטניה נעזרו במקדחה של רופא שיניים כדי למחוק את שם המותג מלשונית המתכת.
ב”שם צופן: וריטי” מאת אליזבת ויין מוזכר כבר בעמוד הראשון סוודר הצמר האהוב על הגיבורה, סוכנת חרש שנפלה בידי הנאצים בצרפת הכבושה. בהמשך מסופר שנסרג במיוחד עבורה, מצמר בצבע שקיעה. הצמר נפרם מחליפה שהכינה בשנת 1912 התופרת היקרה ביותר באזור אוֹרְמֶה בצרפת, שאליו נשלחת המרגלת בשנת 1943. “הסוודר הוא בגד אידיאלי ממש – אנונימי לגמרי ועשוי מחומרים שמקורם בארץ היעד” היא אומרת אחרי שסיפרה גם איך ההכנות כללו הסרה של התוויות מכל שאר בגדיה.
כמה מדוקדקת צריכה הייתה להיות תשומת הלב? כפתורים בצרפת נתפרו בדרך כלל בשני תפרים מקבילים בין ארבעת חוריהם, ואילו בבריטניה נהוג היה לתפור איקס בין החורים. חורי הכפתורים בצווארון חולצות גברים בבריטניה היו אנכיים ואילו ביבשת – אופקיים.
אלפי סוכנים של בעלות הברית נשלחו לצרפת במהלך המלחמה. רבים מהם נתפסו, מסיבות שונות ובדרכים שונות, והוצאו להורג. כל פרט עלול היה להפיל אדם בפח, כולל הטעות הקטנה שעשתה וריטי – היא הביטה לצד הלא נכון בזמן שחצתה את הכביש, כהרגלה בבריטניה, שם כיוון הנסיעה הפוך מאשר בצרפת.
לינדה, הגיבורה של “ניצוץ באפלה” מאת סוזן אייזקס, היא אמריקאית שהתחנכה על ברכיה של סבתהּ האהובה, ילידת ברלין. כשהיא מחליטה לצאת כסוכנת חשאית של בעלות הברית לגרמניה הנאצית היא מקבלת בגדים שנלקחו מפליטים שנמלטו משם, והם נראים לה מגושמים וחסרי חן בהשוואה לבגדיה האמריקאיים. התקופה היא לקראת סוף מלחמת העולם ובגרמניה שורר מחסור חמור בהשוואה לארצות הברית. בסרט שנעשה לפי הספר בשנת 1992 השחקנית מלאני גריפית לבושה בגדים המזכירים יותר את שנות השמונים של המאה העשרים מאשר את שנות הארבעים שלה, אבל זאת כבר בעייה של מחלקת עיצוב התלבושות.
בדומה לתהליכים שמחלקת תלבושות קולנועית נוקטת בהם כדי להקנות אמינות לבגדים, כך גם בגדיהם של הסוכנים טופלו כדי שייראו אותנטיים ולא יבלטו בשטח. בתקופת המלחמה לא היו לאף אחד כמעט בגדים חדשים. טכנאי מנהלת המבצעים המיוחדים דאגו ללבוש בגדים חדשים יום ולילה, בלי להתרחץ, כדי שיהיו מסריחים ומהוהים כנדרש, ואפילו להדגיש את הקמטים באמצעים מלאכותיים וליצור קרעים שאפשר יהיה להטליא. תכסיסים כמו שפשוף דשים בנייר זכוכית נעשים גם היום בהפקות למסך ולבמה המצריכות בגדים בלויים.
ככל שהמלחמה התמשכה וייצור הבגדים הגיע לקנה מידה תעשייתי של אלפי פריטים בחודש, היו גם תקלות, כמו המקרה של שני סוכנים שהגיעו למשימת צניחה להולנד כשהם לבושים בחליפות בגדים זהות, מהגרביים ועד למעילי הגשם. בשלב מסוים אנשי הרזיסטנס התלוננו שכל הסוכנים שנשלחים אליהם נועלים נעליים זהות, שיקלו לזהות אותם אם הנאצים יבחינו בכך.
נחזור לספרים שתרגמתי, והפעם הבדיוניים: בסדרת המסע בזמן של קוני ויליס המחלקה הטכנית באוקספורד מספקת בגדים להיסטוריונים הנוסעים לתקופות שונות, ואנשיה בדרך כלל מתרגזים כשתקופת היעד משתנה ברגע האחרון, ואיתה התלבושות הנדרשות. כאשר ההיסטוריונים עצמם כבר צוברים ניסיון בתקופת מלחמת העולם השנייה (בספר “צפירת הרגעה”) הם מסתייגים מהבחירות האופנתיות של מחלקת ההלבשה, שמתגלות כלא מדויקות במיוחד, בעיקר מעיל ירוק מסוים, בולט בצבעו. כנראה שהיו צריכים לשקוד שם על התיעוד של מחלקת המבצעים המיוחדים המקורית.
“עיר הזמן” מאת דיאנה ווין ג’ונס נפתח בנסיעה של ויויאן ברכבת המחלצת ילדים מהבליץ בלונדון לשטחי הכפר. נציגים מעיר הזמן באים לפגוש אותה בתחנה, והיא מבחינה מיד שמשהו בהם זר – קודם כל בגלל הנעליים והבגדים המשונים שלהם. בהמשך הספר, כדי לא להתבלט, הם צריכים להחליט מה ללבוש למסע בזמן.



לא נכתבו תגובות »

לא נכתבו תגובות לקטע זה.

כתיבת תגובה