logo

ענבל שגיב, מתרגמת

עמודים קבועים

בזמן האחרון

נושאים

קולגות

ניהול

אתר במערכת

התמחות בספרות סקוטית

22/07/2019


הקיץ אני נוסעת לאדינבורו, ללימודי ספרות סקוטית. אוניברסיטאות סקוטלנד מציעות לסטודנטים מרחבי העולם לימודי קיץ בספרות וכתיבה. התוכנית נותנת מלגות למתרגמים מקצועיים עם עניין בתרבות הסקוטית, וברגע שחברתי יעל כהנא-שדמי שלחה לי את המידע התלהבתי והגשתי בקשה. כי אני מתרגמת עם עניין עז בסקוטלנד :-). סיפרתי בין השאר על התרגום של “שם צופן וריטי” מאת אליזבת וויין, שאחת הגיבורות שלו סקוטית ומדברת לפעמים במבטא בולט או במילים מיוחדות לאנגלית הסקוטית (אם כי לא בגאלית, שזאת כבר בעיה אחרת).
לשמחתי קיבלתי את המלגה ובאוגוסט הקרוב, בזמן פסטיבל אדינבורו, אני אגור במעונות הסטודנטים ואזכה לתוכנית לימודים עשירה אך מרווחת, כולל השתתפות באירועי תרבות וזמן לטייל ולחוות את העיר וסביבתה. מלבד פסטיבל התיאטרון המוכר יש גם אירועי אמנות, קולנוע ופסטיבל ספרים בינלאומי גדול. אני מקווה לחוויות תרבותיות רבות ולמזג אוויר נעים.
חומר הלימוד לקורס נמסר מראש, וכבר קראתי את הספרים, הסיפורים, השירים והמחזות שניתנו. רובם לא תורגמו לעברית. בהמשך הבאתי סקירות קצרות על חלק מהם, עם רשמיי האישיים מקריאה, לפני התעמקות במסגרת הלימודים.
מה המאפיינים הייחודיים של הספרות הסקוטית? כרגע אני לא יכולה לומר. סופרים גדולים ומפורסמים שנולדו או חיו בסקוטלנד מוּכרים כחלק מהספרות האנגלית, מארתור קונאן דויל ועד ג’. ק. רולינג. מעטים, כמו וולטר סקוט ורוברט ברנס, נקראים בעולם כסקוטים במובהק, כולל מאפייני שפה מקומיים ייחודיים. כשאחזור, אדע יותר, ואדווח.

Muriel Spark, The Prime of Miss Jean Brodie

היצירה היחידה בחומר הלימוד של הקורס שתורגמה לעברית. סקירה משולבת (ספר/אודיובוק/סרט).

אדינבורו בשנות השלושים של המאה העשרים. ג’ין ברודי היא מורה מסורה בבית ספר שמרני לבנות בלבד. היא אוהבת ללמד, אבל עושה זאת בהתאם לאג’נדה הפרטית שלה, ולא לתוכנית הלימודים המקובלת. חשוב לה להציג בפניה תלמידותיה את עולם האמנות, לחשוף אותן ליופי ולהתרוממות הרוח, וגם לספר להן לא מעט על קורותיה באופן אישי, החל מחופשותיה באיטליה ועד למותו הטראגי של אהובהּ במלחמת העולם הראשונה.
העלמה ברודי אוהבת להסביר שהיא נמצאת בשיא חייה, ואילו רק יאפשרו לה ללמד על פי שיקול דעתה תלמידותיה יהיה בזכותה ה”קרם דה לה קרם”. לשם כך היא מרביצה בהן נימוסין והליכות, כולל בענייני לבוש, אכילה ופתיחת חלונות.
היא מגבשת סביבה חבורה של שש תלמידות בנות 12 החביבות עליה במיוחד, בין השאר כיוון שמשפחותיהן לא מתרעמות על השפעתה העזה עליהן. היא לוקחת אותן בסופי שבוע למוזיאון, לאופרה ולטיולים והן הופכות למעריצותיה המסורות ונשארות כאלה גם כשהן גדלות ועוברות לחטיבה העליונה של בית הספר. זאת למורת רוחה של מנהלת בית הספר, שהייתה שמחה להעיף את המורה העצמאית-מדי לכל הרוחות ולא מצליחה למצוא סימוכין טובים מספיק כדי לעשות זאת.
לכאורה זה סיפור שיכול להזכיר את “ללכת שבי אחריו”, “לאדוני באהבה” או סיפורים אחרים על מורים כריזמטיים, שהשפעתם נחקקת לעד בחיי תלמידיהם. אבל דמותה של העלמה ברודי חיובית בעיקר בעיני עצמה, ולא בעיני הקוראים.

הסיפור עובר בקפיצות הלוך ושוב החל מגיל 12 של הבנות ועד אחרי גיל 16 שלהן, כולל הצצות לעתידן כנשים בוגרות. בהדרגה מתברר שהעלמה ברודי מנהלת רומנים עם שני מורים בבית הספר, מר לאודר המורה למוסיקה ומר לויד, המורה לציור, צייר בעצמו וגם נשוי ואב לשישה. מעבר לזה מתברר גם שאהבתה של ברודי לאיטליה לא מתמצה באמנות הרנסאנס, אלא כוללת גם את הישגיהם של הפאשיסטים בהנהגת מוסוליני. באחת מחופשותיה הבאות היא חוזרת מתפעלת מגרמניה הנאצית, ובמלחמת האזרחים בספרד אהדתה נתונה לפרנקו.
ג’ין ברודי מצטיירת כאישה אנוכית, שעושה מניפולציות על הילדות הנתונות להשפעתה למען האינטרסים הצרים שלה, משסה אותן זו בזו כדי להאדיר את עצמה ומגיעה עד כדי דחיקתן של בנות עשרה למיטתו של המאהב שלה לשעבר ולשורות חייליו של פרנקו. בסופו של דבר היא נענשת כגמולה כאשר אחת התלמידות מלשינה למנהלת שהיא מקדמת פשיזם בקרב התלמידות, ובית הספר מפטר אותה. למרות השליליות של דמותה, יש משהו נוצרי בסיום הזה של הסיפור, שמץ של יהודה איש קריות בדמותה של סנדי, שמוסרת את המורה הנערצת ואחר כך הופכת לנזירה קתולית.

סרט הקולנוע:
בסרט מככבת מגי סמית הנערצת (זה כמובן לא תפקידה הידוע היחיד כמורה). היא כריזמטית, אלגנטית ונוגעת ללב. הסרט מבוסס על המחזה שנכתב לפי הספר. חלק מהשינויים יחסית לספר נובעים כנראה מבעיות טכניות – חבורת הבנות הצטמצמה משש (ועוד נספחת) לארבע בלבד, ומר לויד מצויד בשתי ידיים, בניגוד לצייר שבספר, שאיבד יד אחת במלחמת העולם הראשונה. באופן טבעי קשה יחסית כאשר אותן שחקניות צריכות לגלם את הבנות החל מגיל 12 הילדותי ועד לבשלות מינית של גיל 17.
הרגשתי שבסרט שמו דגש שונה מאשר בספר, בעיקר בכל הנוגע למערכות היחסים בין הדמויות. בהופעתו הראשונה של טדי לויד הוא אלים עד כדי תקיפה מינית כלפי ברודי, יחס שממש לא הצטייר לי כך בספר, שם היא שולטת במידה רבה יותר בקשריה עם שני המורים. ככל שהסרט מתפתח הוא הופך למעין קרב חתולות בין ג’ין לסנדי, עם טדי במוקד, בעוד שבספר היו הרבה יותר ניואנסים, עד כדי רובד דתי, ליחסי האהבה-תלות-קנאה ביניהן.
הסרט יצא בשנת 1969, והתקופה הזאת של סוף שנות השישים בולטת בו, על חשבון נאמנות תקופתית לשנות השלושים שבהן הוא מתרחש. המאפיין הזה בולט בעיני ביחס למיניות, כולל צילום פרונטלי מלא כמעט של צעירה ערומה וכל מיני דברים שנחשבו סקסיים בשנות השישים והיום ממש לא, כמו נשיקה בכפייה. הוא מתבטא גם בעיצוב התלבושות, בעיקר בחצי השני של הסרט שבו העלמה ברודי לובשת הדפסים צבעוניים ענקיים, בהשוואה לחליפות המאופקות של שנות השלושים בתחילתו.
האם העלמה ברודי נענשת על חטאיה המיניים, כרווקה שמנווטת את דרכה באופן יזום בין שני גברים לפחות, ועל עצמאותה המחשבתית כמורה שהולכת נגד הזרם הממוסד ומעשירה את חיי תלמידותיה? כבר בשנות השישים ובוודאי היום היחס שלנו כקוראים/צופים ל”עבירות” האלה שונה מיחסה של החברה הסובבת את ברודי בשנות השלושים. אבל נראה לי שתכונותיה השליליות האחרות של ברודי מצדיקות את גורלה לכשעצמן, ואולי הסוף הוא בכלל לא העיקר, אלא סיפור ההתבגרות של הבנות, או חלקן לפחות, וההתייחסות לתהליך ההתבגרות ולאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ואחרים.
קראתי בקינדל והקשבתי לאודיו בביצועה של השחקנית מרים מרגוליס, שעושה עבודה מצוינת עם המבטאים והבידול בין הדמויות. לגבי, לפחות, משפטי המפתח של הדמות הראשית נחקקים בזיכרון במיוחד בזכות הביצוע הקולי.
מילה על תרגום שם הספר לעברית – מובן לי מדוע נבחר השם “האביב של מיס ברודי”, אבל זה לא ייצוג נכון למוטו של הדמות, שהוא אמור להעביר. העלמה ברודי מתגאה בפני תלמידותיה שהיא “בשיא” חייה (I am in my prime), בעוד האביב הוא תקופה מוקדמת יחסית. היא מתייחסת לכך שהתקופה הזאת בחייה מתמשכת זמן מה, ומטיפה לתלמידות שהן צריכות לזהות מתי יגיעו לשיאן (וזה יכול להיות בגיל 17 או בגיל 30).

Lewis Grassic Gibbon, Sunset Song

רומן ריאליסטי הנחשב לאחד המרכזיים בספרות הסקוטית ונבחר במשאל לטוב בהם. יצא לאור ב-1932, ובתוך זמן קצר נכתבו לו שני המשכים, הנחשבים טובים פחות. קהילה כפרית בתחילת המאה העשרים מוצגת דרך ומסביב לדמותה של גיבורת הספר, כריס גאתרי, מאז ילדותה ועד לשנות בגרותה הראשונות, עד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
הסופר זכה לשבחים רבים על דמותה העמוקה ורבת הפנים של הגיבורה הצעירה, כולל רגשותיה הכמוסים וחוויותיה בשלבי התבגרותה. הספר כולל תיאורים גלויים ואף בוטים (לפחות לזמנו, פחות בעינינו כיום) של מיניות, גילוי עריות ותהליך הלידה.
כריס מתחילה את הספר כילדה. יש לה אח בכור ושני אחים צעירים יותר, ואז אמה יולדת תאומים. האב הקשוח נאלץ להעביר את משפחתו מהחווה שהם חוכרים לכפר אחר, בתהליך שהזכיר לי את נדודי משפחת אינגלס ב”בית קטן בערבה” (אבל היה קצר יותר). כריס אוהבת ללמוד ונחשבת לחכמה של המשפחה. היא מרגישה דואליות בין הצד הכפרי-סקוטי שלה, המחובר לעבודת האדמה, לבין הצד האנגלי-משכיל, עם אהבת ספרים וידע.
בתוך זמן קצר אמה של כריס מתה והיא נאלצת לעזוב את הלימודים כדי לטפל בבית ובמשפחה. יש לה קשר קרוב עם אחיה הגדול, וויל, ושניהם סובלים תחת רודנותו של האב המרושע. וויל בורח, וכאשר האב מת כריס יכולה לכאורה לזכות בחירות לעשות כרצונה. בעיניי, הבחירה שלה בשלב הזה לדבוק באדמה ולוותר על הצד האנגלי-משכילי לא מוסברת דיה. מרגע שהיא נשארת בחווה ברור למדי שהיא תמשיך באורח חיים מסורתי, כולל חתונה וילדים, ואכן במהרה מגיעה דמותו של בעלה לעתיד. שוב, לא ברור: למה כריס מתאהבת באוון? בפגישתם הראשונה הוא מנשק אותה בכפייה וגם אחר כך הוא לא עושה רושם מקסים במיוחד, אלא בהשוואה לשאר שוטי הכפר. גם בהמשך חלק מהסצינות לא נראו לי אמינות מבחינה רגשית, למרות שהייתי יכולה להבין בקלות תהפוכות, התפרצויות זעם או דכדוך שמתוארות כחלק טבעי מתחילת חיי נישואים, היריון ולידה.
מבחינת התיאורים והרקע, בהתחלה הרושם הוא כמו כפריים עניים בהרבה מקומות. מה הייחוד המקומי? בני הקהילה שנכנסים זה לזה לחיים ולעצמות, מרכלים אבל גם עוזרים, הזכירו לי דמויות של עלובי החיים כמו בסרטי הבורקס או ספרות היידיש הקלאסית וכמו ברומנים אחרים מהמאה ה-19. בהמשך מתגבשת תמונה ייחודית יותר לסקוטלנד, בנופים וגם בשינויים החברתיים של העשור השני של המאה העשרים.
בשליש האחרון של הספר מלחמת העולם הראשונה תופסת מקום מרכזי. במקביל אליה ובהשפעתה משתנה אורח החיים שאיתו נפתח הספר. נעלמת תרבות שלמה של איכרים המקיימים את עצמם על האדמה, גם אם איננה שייכת להם. היערות נכרתים, האקולוגיה משתנה, במקום שדות יבול יבואו כבשים לרעות והאיכרים יוגלו לערים.
ניכר בספר שנכתב במהירות. יש חזרתית רבה, ולאו דווקא כבחירה אמנותית. יש משהו לא אפוי לגמרי בהתנהלות הדמויות בחלק מהסצינות. הוא כתוב אנגלית, אבל היא משובצת כמות גדולה מאוד של מילים סקוטיות, רובן לא מוכרות. ההרגשה לפעמים כמו לקרוא את הג’ברווקי. בהתחלה קשה אבל בהמשך די מתרגלים, ואפשר למצוא מילון לסקוטית עם פירושים למילים. יש גם מבנים דקדוקיים ייחודיים, אבל הם תורמים לאווירה ולא מקשים על ההבנה.
דוגמאות לשפה מתוך הספר:
So, being a fell impatient man, and skilly with his hands, he took Sam Gourlay a clout in the lug that couped him down in the stour and then before you could wink he and Ewan were at it, ding-dong, like a pair of tinks, all round the Upperhill close; and Upprums came running in his leggings, the creature, fair scandalized, but he got a shove in the guts that couped him right down in the greip where once his son Jock had been so mischieved; and that was the end of hisinterfering. In a minute or so it was plain that Ewan, fight though he might, was like to have the worst of the sett, he was no match for that madman Chae. So the rest of the bothy lads up and went for Chae; and when he got back to Peesie’s Knapp he’d hardly a stitch on his back. But Ewan, the coarse, dour brute, had a cut in the face that stopped his mouth for a while, and a black eye big enough to sole the boots on Cuddiestoun’s meikle feet, folk said.

“So that was Chris and her reading and schooling, two Chrisses there were that fought for her heart and tormented her. You hated the land and the coarse speak of the folk and learning was brave and fine one day; and the next you’d waken with the peewits crying across the hills, deep and deep, crying in the heart of you and the smell of the earth in your face, almost you’d cry for that, the beauty of it and the sweetness of the Scottish land and skies.”

James Robertson, The Testament of Gideon Mack

ספר רחב יריעה ורב רבדים, מתעתע לפעמים.
בסיפור המסגרת מסביר המו”ל איך הגיע לידיו כתב היד שבו מגולל גיבור הספר את סיפור חייו, דרך עיתונאי שהשיג אותו מתחנת המשטרה וגם ראיין חלק מהאנשים המוזכרים בו ואימת איתם את הפרטים, כולל עדויות אופי. הפרקים האלה, בתחילת הספר ובסופו, אינם קצרים, והם מנסים לעגן אותו ברמה העובדתית, או לפחות להדגיש אותה, אבל בעצם לא מקבעים את אופיו של הספר. בסופו של דבר נשארת התעלומה – היה או לא היה? מספר אמין או אלכוהוליסט שירד מהפסים?
עיקר הסיפור מובא בגוף ראשון, לכאורה בכתב ידו של גדעון מאק. ברמה אחת הוא מציג ביוגרפיה של סקוטי די ממוצע, שנולד בשנות השישים וגדל כבן יחיד להוריו העצורים רגשית. הוא מזכיר קצת אירועים פוליטיים והיסטוריים במהלך חייו – נעוריו כבן הכומר, לימודים באוניברסיטה ואחר כך בסמינר לכמרים אחרי מותו של אביו הקשוח, שחזר מעורער ממלחמת העולם. הוא מתאהב ומתחתן, מקבל תפקיד של כומר וממלא אותו כמעין עובד סוציאלי בקהילה, כולל גיוס כספים לצדקה בריצות מרתון.
גדעון מזכיר בדבריו את הספר “שיר שקיעה”. כמו בביקורת של לואיס גרסיק גיבון על הדת, גם כאן אין חיבה אליה. גדעון מק הוא כומר שמעיד על עצמו שאיננו מאמין באלוהים. כשהוא מחליט ללכת לסמינר כמורה אשתו לעתיד משכנעת אותו שזה כמו להיות עובד סוציאלי, לעזור לאנשים.האב קשוח ומרושע כמו של כריס גאתרי. טוב, קצת פחות אכזרי, לפחות במעשים. אבל קשה מאוד רגשית, דיכא את אשתו ואת בנו.
רובד נוסף בסיפור הוא התלבטויותיו המוסריות של גדעון, מאז גילה בילדותו שאינו מאמין באלוהים, דרך דיונים פילוסופיים ותיאולוגיים לאורך חייו, ועד השלב שבו הוא טוען שניצל מטביעה בידי השטן, התוודע אליו והוא מחכה בכיליון עיניים למפגש המחודש איתו.
השטן הזה מצטייר כדמות ממש לא שלילית. כלומר, נאמר משהו כדי לצאת ידי חובה על דברים רעים שהוא עושה לאנושות מקדמת דנא. אבל זה בקטנה, והוא מרושע בערך כמו קראולי מ”בשורות טובות”, כלומר עם איזו קריצה שגורמת לנו די לחבב אותו. הוא אפילו נתן ספר עם הקדשה לאבא של גדעון, וכמובן הציל אותו מטביעה בנהר ותיקן את הירך השבורה שלו וישן איתו כפיות בלילה… מין שטן חמודי כזה, לא מזיק יותר מהאלוהים שבשמו נערכות מלחמות.
אמנם מדובר בסיפורו של גבר (ואפילו לבן ונוצרי, ולא שייך לשום מיעוט חוץ מחובבי הריצה, נניח). אבל לזכותו של הסופר יאמר שמסביבו יש מגוון יפה של דמויות נשים מעניינות, בעלות אישיות מובחנת. תצוין לשבח במיוחד קתרין מקרייגי, המומחית להיסטוריה של העיירה וסביבותיה, זקנה חריפת שכל המתמודדת בשיוויון נפש עם מחלת ניוון שרירים, דואגת לעצמה לויסקי משובח וקנאביס להקלה על כאבים ומארגנת מראש לוויה ייחודית שתיזכר למשך שנים.
אני בהחלט ממליצה על הספר למי שהתיאורים עד כה נשמעים לו מעניינים. בגדול הוא ריאליסטי, פרט להיבטים הקשורים לסיפור המפגש שהיה-או-לא-היה עם השטן, וכמה רמזים מטרימים. כלומר, לא מד”ב או פנטזיה ואפילו לא ריאליזם מאגי, עד כמה שאני מבינה את המושג. הוא כן גולש לפלספנות מדי פעם, והעלילה ברובה לא נמרצת, ההתמקדות היא בדמויות יותר מאשר באקשן. אהבתי את סגנון הכתיבה, ובהחלט את סגנון ההקראה – ברור אבל עם נופך של מבטא סקוטי, והבחנה בין הדמויות השונות.
בונוס לחובבי נוכריה: גורם מרכזי בספר הוא אבן עומדת ענקית שמופיעה לה פתאום ביער ליד העיירה של גדעון, כאילו עמדה שם זה אלפי שנים, אבל אף אחד לא רואה אותה מלבדו. מיני-בונוס נוסף לחובבי זרה – רפרנסים לבאטמן! ולקהל הרחב יותר אציין שהוא אומר שהאבן העומדת הופיעה פתאום ביער, כמו הטארדיס!

Alasdair Gray, Poor Things

אחד הספרים המיוחדים שקראתי, אני ממליצה בחום, בעיקר לחובבי המאה ה-19 בכלל ואווירת ויקטוריאנה גותית בפרט.
ראשית, עניין טכני – הזמנתי אותו בנייר כי ידעתי מראש שהוא כולל איורים מאת המחבר. בדיעבד, אני חושבת שאין בעיה לקרוא אותו בקינדל בלי לפגוע בחוויה, כי אלה רישומים בשחור-לבן. לא בטוחה איך הקינדל מתמודד עם החלפת הפונטים לאורך הטקסט.
הספר, שיצא לאור בשנת 1992, מתעתע ומשחק בקוראים. כבר בפסקה הראשונה של ההקדמה אומר לנו הסופר ה”רשמי” אלסדייר גריי אמירה מופרכת. בהמשך תתהפך התפיסה שלנו לגביה, יותר מפעם אחת, עד שנגיע לפסקה האחרונה של הספר ונשאר תמהים.

חלק הארי של הספר מסופר מפיו של ארצ’יבלד מקקנדלס, רופא סקוטי, בן לא חוקי לאיכרה ענייה. במסגרת לימודי הרפואה הוא פוגש את גודווין בקסטר, בנו הלא-חוקי של רופא גאון, חריג מנודה בעל תכונות מיוחדות. בקסטר זה למד מאביו את סוד החייאת המתים ועיקר הסיפור עוסק בחייה של האישה שהוא ברא: בלה, יצור פרנקנשטייני המורכב מגופה של אישה שהתאבדה וממוחה של התינוקת שחילץ מרחמה.
ארצ’י מתאהב בבלה, היפהפיה הילדותית והמבריקה. הרבה מהספר שכתב בשלהי חייהם המשותפים מצטט ארוכות מתוך מכתבים שהיא כתבה ליוצרהּ האהוב (באמת? ואולי לא?). בסוף החלק הזה מובא מכתב תגובה של אותה בלה, שהייתה לדוקטור ויקטוריה, והיא סותרת חלק גדול מדבריו. ולסגירת המעגל מחזיר אותנו הסופר גריי לפרשנות עובדתית-לכאורה שכתב בעצמו.
הקריאה בספר מהנה, מסקרנת. מרדף אינסופי אחרי רפרנסים, אזכורים של יצירות אחרות באופן מפורש או מובלע, ציטוטים ישירים או עקיפים. בלה מסתובבת בעולם בגוף של ליידי אנגליה, על היחס שזהות כזאת גוררת מהסביבה. אבל הגישה שלה לעולם רעננה, חפה מהמוסכמות של זמנה. היא סקרנית כמו ילדה קטנה ומינית כמו אישה בשלה. היא מנהלת דיונים פילוסופיים בניחוח מרקסיסטי עד קולוניאליסטי, בוכה למראה ילדים עניים, מתנה אהבים כרצונה ובהמשך מתקנת את העולם כמיטב יכולתה. מסביבה מופיעים ונעלמים שלל טיפוסים מנופחים, מגוחכים או נוגעים ללב.
קראתי בעניין רב, נשארתי עם תהיות שכנראה יגרמו לי לחזור לפחות לחלקים מהספר כדי להבין אותם טוב יותר בקריאה נוספת.

בהמשך לספר הזה קראתי את הסיפור הקצר המפורסם “פרחים לאלג’רנון” מאת דניאל קיז, בגלל נקודות הדמיון ביניהם, למשל התפתחות מהירה של אינטליגנציה. צ’רלי מתחיל כגבר מפגר, ניתוח משלש בהדרגה את רמת האייקיו שלו מ-68 עד לגאונות. האופן שבו הוא רואה את העולם משתנה ככל שהבנתו משתנה. כמו בלה, הוא אדם מוסרי, כשהוא חושב על זה, הוא לא מבין את האנשים שמתעללים בחלש. (בעצמו הוא צחק על מפגר בשלב מסוים, אבל אחר כך הוא מתבייש בזה).
הדמויות החיוביות היחידות בספר הן נשים: המורה שמעריכה אותו על מוטיבציה ומאמצים לכל אורך הדרך ומופתח לו חלונות לעלם הידע. היא ממשיכה לחבב אותו ונותנת לו כסף גם כשהוא מידרדר בחזרה (בין השאר מתוך אשמה). גם בעלת הבית שלו די חיובית, וגם העובדת היחידה במפעל שהתנגדה לסילוקו כשהיה חכם, ועמדה נגד דעת הרוב. אבל היא משווה אותו לחווה שאכלה מהתפוח ועכשיו בגלל מעשיה בני האדם נאלצים לסבול ולמות. יש לה עקרונות מוסר, אבל היא לא בהכרח בעד חוכמה והשכלה.
להבדיל מבלה, צ’רלי מחכים ואך כך מידרדר. בדומה לה הוא מקדיש תשומת לב למוסריות ורוצה לשפר את העולם.



2 תגובות »

  1. איילת כתב\ה:

    נראה שמזומנת לך חוויה נהדרת.
    אני לא מכירה את הספרים שהתייחסת אליהם.
    ממליצה על סדרת 44 Scotland street מאת Alexander McCall smith
    מותק של סדרה המתרחשת באדינבורו.

    23/07/2019 בשעה 5:58 am

  2. Inbal Saggiv כתב\ה:

    תודה, איילת, אני אוהבת מאוד את ספריו של סמית’, בעיקר הסדרה שלו על האקדמאים הנפוחים.

    24/07/2019 בשעה 3:53 pm

כתיבת תגובה