logo

ענבל שגיב, מתרגמת

עמודים קבועים

בזמן האחרון

נושאים

קולגות

ניהול

אתר במערכת

החללית האדומה

10/09/2016

Pulp-O-Mizer_Cover_Image
בגיליון המיוחד של כתב העת “הממד העשירי” שיצא לאור לכבוד יום הולדתה העשרים של אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה התפרסם מאמר שכתבתי עם נבט טחנאי. תודה לרמי שלהבת, שערך, שיפר וגם הרשה לי לפרסם את המאמר כאן, בנוסף על כתב העת.

*

הווסת והמחזור החודשי הנשי הם תופעה טבעית שמודחקת כמעט בכל תחומי התרבות. אפילו בפרסומות שאמורות למכור מוצרי היגיינה לנשים מציגים את הווסת כמים כחולים. דיבור על הדם החודשי נחשב “מלוכלך” ו”לא מהוגן”, וקשר שתיקה, בושה ומבוכה אפף עד לאחרונה את הנושא אפילו בשיח בין נשים לבין עצמן.
אין פלא לכן שגם במדע הבדיוני ובפנטזיה אין כמעט אזכורים של הנושא. ההתעלמות נמשכת מאז ראשית ימי הז’אנר, שמלכתחילה כיוון את עצמו לנערים ועסק בטכנולוגיה ומדעים מדויקים – נושאים שנחשבו “מחוץ לתחום” לנשים. כאשר אין כמעט סופרות, קיום הקוראות מוכחש ולדמויות של נשים יש פונקציה מוגבלת, לא יכול להיות עיסוק בווסת.
ובכל זאת, פה ושם הנושא מופיע, ובדרכים מגוונות במפתיע. במאמר נציג כמה מייצוגי הווסת והמחזור חודשי בספרות הז’אנר ונבחן איך השתנה והתפתח העיסוק בהם לאורך השנים. ננסה להעלות השערות באשר לסיבות שהביאו לייצוג זה או אחר של המחזור בכל יצירה, בהתאם לשינויים שחלו בהלך הרוח ובשיח החברתי לגבי נשים ונשיות. נראה שככל שרבו הנשים שכתבו מדע בדיוני ופנטזיה, וככל שגברה הפתיחות לנושא בחברה, נפתחה האפשרות גם לערער את הטאבו שהיה על הנושאים הללו ולפתוח אותם לדיון.

ימי ההדחקה

בראשית ימי הז’אנר הכותבים בקושי הזכירו את הווסת, כמתבקש מטאבו חברתי. ביצירות שכתבו במאות הקודמות סופרים כמו מרי שלי וה”ג ולס הנושא לא מוזכר כלל, אף על פי ששלי הייתה אישה. בנושאים נשיים אחרים היא דווקא עסקה: ניתוחים מודרניים של “פרנקנשטיין” מייחסים לרומן שלה עיסוק בחרדה מהיריון, לידה ואמהות, ומנתחים את החייאת המפלצת כאקט “נשי” של יצירת חיים.
בשנות ה־50 של המאה ה־20 חוותה ספרות הפנטזיה פריחה, עם פרסומן של שתי יצירות בולטות מאוד בז’אנר, “נרניה” של ק”ס לואיס ו”שר הטבעות” של גר”ר טולקין. אצל טולקין כמעט שלא הייתה התייחסות לנשים, ועל אחת כמה וכמה למיניותן, אלא באופן עקיף ומרומז מאוד. אמנם אין בכך הפתעה, אבל בהחלט יש קונפליקט עם מה שכתב טולקין בחיבורו העיוני “על סיפורי פיות”: כדי שפנטזיה תהיה טובה על העולם להיות אמין ומשכנע. בניגוד לזה, העולם שהוא מציג מתעלם בחדות מכמה וכמה הבטים של המציאות, ביניהם המעורבות של נשים בפוליטיקה וצבא, וגם מין ומיניות באופן כללי.
התבקש הרבה יותר למצוא אזכורים של התבגרות מינית בספריו של לואיס, שייעד את ספריו לקהל הרבה יותר צעיר והדמויות הנשיות שלו נמצאות על סף גיל ההתבגרות. אך גם פה נכונה לנו אכזבה: כשסוזן, מגיבורות הסדרה, מתבגרת, היא מתנתקת מנרניה, ולואיס תלה במפורש את האשמה בכך דווקא בהתבגרותה המינית: הוא כתב שהיא מתעניינת בגרביונים, שפתונים ובחורים ומתייחסת לנרניה כאל משחקי ילדים, ועל כן איננה עוד ידידה לנרניה. לואיס ביטא בכך את הסלידה הנוצרית מן החטא שבמיניות, ובפרט בנשיות, גם בלי להתייחס ישירות למחזור החודשי.

גל של שינוי

השינוי הגדול וההכרה במחזור חודשי כחלק מההתבגרות המינית והקיום הנשי הגיע בשנות ה־60, עם הגל השני של הפמיניזם, ו”הגל החדש” במדע הבדיוני. יצירות מעניינות ויוצרים חדשים התייחסו בדרכים חדשים למגדר ולכל הכרוך בו.
ב־1969 פרסמה אורסולה ק’ לה־גווין את ספרה “צד שמאל של החושך”, שנחשב פורץ דרך מסיבות רבות, ביניהן ההצגה של עולם ללא מגדר. בעולם הזה בני האדם עוברים תקופת ייחום שמקבילה למחזור החודשי המוכר לנו בכדור הארץ, אבל במהלכה האדם המיוחם מקבל אקראית מגדר “זמני”, זכר או נקבה. אם מתרחשת הפריה, האדם נשאר נקבה לאורך כל ההיריון. לה־גווין לא רק שמה קץ לטאבו על המחזור החודשי, אלא הציגה אותו כתהליך ביולוגי שעליו מבוססת הרבייה האנושית ובחנה לעומק איך היה נראה בעולם ללא מגדר.
גם סופרים גברים התייחסו בתקופה הזאת לנושא הווסת, אם כי הם נטו להתמקד בצדדים המעשיים שלו ותו לא. דוגמה טובה לכך היא “טקסי בגרות” של אלכסיי פאנשין, שנכתב בארצות הברית בשנות ה־60. הספר מצטיין בדמות ראשית שהיא נערה פעילה, חקרנית ויוזמת. סיפור ההתבגרות שלה מתרחש בפן הגופני, האינטלקטואלי והמוסרי גם יחד. הספר מציג ניגוד מובהק בין אנשי ספינות דורות, שמגבילים את הילודה, לבין תושבי כוכבי הלכת שהם “מתרבים חופשיים”. בספינות נדרש אישור כדי ללדת, ולצורך זיווג גנטי רצוי, שאינו חופף תמיד לנישואים.
כמתבקש, הספר אכן מתייחס מפורשות למחזור החודשי של הגיבורה, אם כי לא פעמים רבות: “באותו קיץ קיבלתי בפעם הראשונה את המחזור החודשי שלי. זה חשוב, הואיל וראיתי זאת כאות לכך שאני גדלה, אבל זה בערך כל מה שאפשר לומר על כך”. גם רוברט היינליין התייחס בכמה מספריו, כגון “די זמן לאהבה” ו”לשוט מעבר לשקיעה” משנות ה-70, להיבטים המעשיים של הווסת, כגון מעקב אחרי תאריכי המחזור ואמצעי ספיגה.
זווית אחרת לנושא סיפקה לויס מקמסטר בוז’ולד שכותבת מאז שנות ה־80 את סדרת “ווֹר”. רבייה, גנטיקה ומניפולציות מלאכותיות עליהן הן נושא מרכזי באופרת החלל רבת הכרכים הזאת. מושבת בטא, עולם הבית של גיבורת הספרים הראשונים קורדליה נייסמית’, ידועה בפתיחות המינית שלה. היא מחייבת רישיון לרבייה ומספקת לנערות עם תחילת גיל ההתבגרות התקן נגד היריון שמונע גם את הווסת. יחד איתו הן זוכות להדרכה מינית נרחבת ולניתוק רפואי של קרום הבתולין.
כשקורדליה מגיע לבריאר, עולם שמרני עם טכנולוגיה מפגרת, חלק מרכזי בשינויים החברתיים המתחוללים עם בואה קשור בהכנסת הטכנולוגיות לשירות רבייה ולמניעתה, בדומה למהפכה שהתחוללה בעולמנו בשנות ה־60 עם פיתוח הגלולה למניעת היריון. שימוש ברחם המלאכותי מאפשר להציל עוברים הנתונים במצוקה בבטן אמם ולשחרר את האמהות לפתח קריירה ולדחות את גידול הילדים לגיל מאוחר, ואפילו מאוד. בספרים המאוחרים המצב מגיע עד כדי כך ששני ההורים עלולים לאחר ללידת צאצאיהם.
התמודדות מעניינת אחרת באה מקוני ויליס, שפרסמה בתחילת שנות ה־90 את סיפורה הקצר והסאטירי “אפילו המלכה”, שעוסק ישירות בנושא הזה. בהקדמה שלו, שמופיעה באוסף “ארץ לא נודעת” שראה אור בעברית, היא ציינה שהסיפור נכתב אחרי שביקרו אותה על כך שהיא איננה עוסקת ב”סוגיות נשיות”.
ויליס כתבה בהתרסה ובהומור על עולם שלאחר “השחרור” – טיפול תרופתי שאפשר להעלים את הווסת ואת כל אי־הנעימויות הכרוכות בה. כתוצאה מכך הנשים תופסות מקום מרכזי יותר בהנהגה, בפוליטיקה וכן הלאה. בהתפתחות המקבילה למתנגדי החיסונים של ימינו נופלת בתה של גיבורת הסיפור ברשתה של “עצרת המחזורים”, קבוצת נשים “מחוברות לטבע” שמנסות לשכנע אותה לאמץ לחיקה את המחזור החודשי. היא מתפכחת רק כשהיא מגלה את עובדות החיים – כלומר שמדובר בדימום, שתופעות הלוואי שלו כוללות לא פעם “התנפחויות והתכווצויות ועצבנויות”. בעוקצנות של הסיפור עצמו ובהקדמה שלו ויליס ביטאה היטב את התפיסה שה”נשי” הוא חלק בלתי נפרד מה”אנושי” ושההפרדה ביניהם מלאכותית.

קסם נשי

גם בפנטזיה רואים שינוי בשנים האחרונה, ועיסוק גובר והולך במחזור החודשי, אך התהליך החל באופן די הדרגתי. אחת הדוגמאות הראשונות היא אלאנה מסדרת “שיר הלביאה” (Song of the Lioness) של טמורה פירס, שהחלה בשנות ה־80. בגיל עשר היא מתחפשת לבן כדי להשתחרר מהמגבלות החברתיות שחלות על בנות ולקבל הכשרה בבית הספר לאבירים שבארמון. כששדיה מתחילים לצמוח אלאנה נוטרת טינה לנשיות שמשנה את גופה, כיוון שהיא מפריעה לתוכניותיה. הדימום הראשון מבהיל אותה, והיא הולכת בחשאי לאשת מרפא בעיר, שמלגלגת ברוח טובה על בורותה ונותנת לה הסבר קצר וקמע למניעת היריון.
מעבר לכך אין בסדרה העמקה או התלבטות בנושא, ואין למשל “פספוסים” שבהם זהותה הנשית של אלאנה כמעט נחשפת בגלל הווסת. זה עוד הרבה לעומת הסדרה הפופולרית “רומח הדרקון” מאותה תקופה, שבה לא דיברו בכלל על וסת או על מחזור חודשי, אף על פי שהסדרה הצטיינה למראית עין בייצוג של נשים ובשיח פתוח למדי לגבי מיניות האישה ומין באופן כללי.
בדומה לסדרה של פירס, בספרו של טרי פראצ’ט “הגדוד המפלצתי” (Monstrous Regiment) הגיבורה מתחפשת לגבר צעיר, הפעם כדי להתגייס לצבא ולחפש את אחיה שיצא לקרב. עד מהרה היא מגלה שהיא לא המחופשת היחידה, ואף מקבלת מאלמוני זוג גרביים שיעזרו לה לבסס בחזית מכנסיה את תחפושתה הגברית. אבל אף שהספר מציג נשים מחופשות לגברים, גברים מחופשים לנשים ועוד כמה סוגי יצורים, הוא איננו מתייחס בשום שלב למחזור החודשי או לצורך להתמודד איתו.

פנטזיה של הטבע

מול הפוריטניות של טולקין ושל ממשיכיו, והזהירות של פראצ’ט ופירס, צצה בשנת 1996 סדרת פנטזיה מצליחה שבה כמעט שום דבר איננו טאבו, כולל עיסוק רב במין, מיניות וגופניות נשית וגברית. ג’ורג’ מרטין, ב”שיר של אש ושל קרח”, שזכתה מאז לעיבוד טלוויזיוני בסדרת “משחקי הכס”, פרץ את גבולות הז’אנר ויצר פנטזיה ריאליסטית להחריד. בתוך כך, הוא לא התעלם גם מהמחזור החודשי – שבעולם של מרטין נקרא “דם הירח”.
הדיבורים על מחזור תופסים מקום מרכזי למדי במגעים בין דמויות בספרים: נשים משוחחות על כך זו עם זו, דמויות מצטטות פתגמים ואמירות ידועות שקשורות ל”דם הירח” וקבלת המחזור החודשי מסמלת את בגרותה של האישה ויכולתה להינשא וללדת. בשיחה בלתי נשכחת עם ג’ון סנואו, אומרת לו ייגריט, צעירה פראית, שבנות פחות רגישות למראה דם מבנים כיוון שהן רואות דם לעתים קרובות יותר.
מעט לפני כן התחילה להתפרסם סדרת המסע בזמן “נוכרייה” מאת דיאנה גבלדון, גם היא עתירת עמודים ורחבת יריעה. גבלדון ידועה בתיאוריה העשירים המשלבים את כל החושים, כולל חוש הריח. בכתיבתה יש עיסוק נרחב בגופניות על שלל היבטיה, כולל תיאורים רפואיים מפורטים וטיפול בהפרשות הגוף של חולים, פצועים ולהבדיל – תינוקות.
הגיבורה קלייר היא אחות קרבית בריטית במלחמת העולם השנייה. מעגל אבנים קדום שאליו היא מגיעה זורק אותה מאתיים שנה אחורה בזמן, לתקופת ההתקוממות של הסקוטים נגד האנגלים במאה ה-18. עליה לשרוד בעולם לא מוכר וברוטלי דרך נישואים לגבר מקומי, ג’יימי פרייזר. קלייר מספרת לו על שיעורי החינוך המיני המקובלים בעולם המודרני, כולל הדרכה על מניעת היריון. כבעלת הידע הרפואי המתקדם ביותר בכל מקום שאליו היא מגיעה בעבר, קלייר מטפלת בפצעים, מחלות ועוד. היא מיילדת וגם עוזרת לנשים למנוע היריון באמצעים העומדים לרשותה. גישתה מעשית וישירה בכל הנוגע לגוף ולמיניות, ובכלל זה למחזור החודשי, לכאבי מחזור ועוד.
הדיון במחזור החודשי אצל מרטין וגבלדון הוא דיון פתוח שנולד מתוך הריאליזם הכללי שספרות הפנטזיה גולשת אליו בשנים הללו. בעוד שאצל טולקין הפנטזיה הייתה הרואית, אפית וגדולה מהחיים, הפנטזיה של מרטין וגבלדון שוברת את הטאבו ולא חוששת להתעסק בלכלוך, בסיאוב ובחלקים האינטימיים יותר של החיים: דם, אלימות והפרשות.
עם זאת, בעולם של “שיר של איש ושל קרח”, עם כל הפתיחות שלו, אפשר לראות ביחס למחזור החודשי דווקא שימור של התפיסה שלפיה הדימום החודשי הוא “גועל נפש” – הפרשה שיש להתבייש בה. מרטין מתמקד באספקטים הפיזיים של הדמויות כסנסציה שנועדה לזעזע את הקוראים, ואולי אפילו בתור הנגדה מכוונת לפוריטניות של טולקין לפניו.
אם כך, באופן אולי מפתיע החידוש האמיתי בייצוג המחזור החודשי בא דווקא מסוג ספרים שונה מעט בתוך הפנטזיה, שמדגיש את המחזור החודשי כחלק מהמעגל הטבעי של החיים. הספרים המודרניים יותר בז’אנר הזה מתייחסים למחזור כאל האלמנט שמקרב בין האדם לטבע ויוצר מעין חיבור מיסטי בין האישה לטבע, באורח שמזכיר את תרבות הניו־אייג’.
אי אפשר לדבר על מחזור בספרות הזאת בלי להזכיר את “האוהל האדום” מאת אניטה דיאמנט, שפורסם ב־1997 וסיפר מחדש את סיפורה של דינה בת יעקב, מספר בראשית. לא מדובר בספר פנטזיה במובן הקלאסי, אבל יש בו הרבה אלמנטים של תככי חצר, חלומות נבואיים וקללות שמתגשמות, ובכך הוא משוטט בגבולות הז’אנר.
“האוהל האדום” חוגג את הנשיות והתופעות הגופניות שמלוות גוף נקבי כתופעה מיסטית הקשורה לטבע, לעולם הרוחות והאלות, הנבואה והגורל. המחזור החודשי מוצג בו כתופעה כמעט קסומה. לידה ואפילו בלות מקבלים ממד על־טבעי ומעניקים לאישה יכולות נדירות וכוחות שמעבר להשגתם של גברים.

ספרות לנערות

סוגה אחרונה שבה אפשר לצפות לאזכורים של המחזור החודשי היא ספרות הנוער. מספר כמו “דמדומים” (2005), שעוסק בערפדים, אפשר לצפות שידון לא מעט בדם. מאייר בחרה להעלות את הנושא לאו דווקא סביב הגיבורה הראשית, אלא באמצעות אשת הזאב ליאה – הנקבה היחידה בלהקה של כשבעה-שמונה בני נוער, שעמם היא חולקת את מחשבותיה בטלפתיה.
אשת הזאב, בת לגזע שעל פי הסיפורים הקלאסיים משנה צורה מדי חודש בלילות ירח מלא, היא זו שמדברת על הדם החודשי. היא תופסת בזה את מקומה של גיבורת הספר האנושית בלה, שריח הדם שלה גורם לערפד כמעט לאבד את עשתונותיו, אפשר אולי לומר שמאייר ביקשה להדגיש כך את הפראות והחייתיות של ליאה, לעומת העדינות של בלה, שאצלה הנושא מושתק.
כך קורה שליאה משתפת את חברי הלהקה בעל־כורחה במחשבותיה על המחזור החודשי שלה ובמצבי הרוח המאפיינים את התסמונת הקדם־וסתית. באורח מעניין למדי, הנושא מביך הרבה יותר את חברי הלהקה הגברים מאשר את ליאה עצמה, ויש בכך משום חידוש והסתכלות רעננה.
סופרת מצליחה אחרת שדווקא אכזבה והשתיקה את הנושא לחלוטין היא סוזן קולינס, ב”משחקי הרעב” (2008). בטרילוגיה היא מדברת פחות או יותר על כל מה שנוגע למיתוס היופי, דיכוי מיני, נזקי הריאליטי ועוד, אבל דווקא הנושא המתבקש הזה לא עולה – עניין תמוה ביותר בהתחשב בכך שבמחצית השנייה של הספר השני, “התלקחות”, הגיבורה צריכה לזייף היריון בזירה שבה היא מצולמת 24 שעות ביממה.
ומה הלאה? העתיד נראה אדום, או לפחות ורוד. הז’אנר מגוון ופתוח יותר ויותר. יש בו סופרות וגובר העיסוק בו בחוויות שונות ובמיניות אחרת. לאחרונה אפשר לראות אפילו במיינסטרים פרסומות למוצרים היגייניים שמתייחסות ישירות לדם הווסת, ופעילויות העצמה הקשורות אליו, כך שאפשר לקוות שמאמרים מהסוג שלנו יוכלו בעתיד לפרוש תמונה הרבה יותר רחבה ומגוונת – או שלא יהיה בהם צורך בכלל.



7 תגובות »

  1. תמי כתב\ה:

    מעולה!

    11/09/2016 בשעה 9:09 am

  2. Inbal Saggiv כתב\ה:

    תודה, תמי.
    אגב, כבר נאמר לי שב”מחוננת” יש עיסוק נרחב בנושא.

    11/09/2016 בשעה 9:23 am

  3. נמרוד כתב\ה:

    מאמר נפלא, תודה.
    1. “גנבט” (הבלוג של נבט) זה פשוט הברקה.
    2. איזה קטע, מי חשב בכלל שתוזכר פה “נכרייה”? 😉

    11/09/2016 בשעה 10:28 am

  4. Inbal Saggiv כתב\ה:

    אכן, הלם ותדהמה 🙂
    אגב, משיקולי עריכה נשמטה התייחסות משמעותית נוספת מתוך “נוכרייה”: ג’יימי מודע מאוד למחזור החודשי של קלייר, ויודע שהיא בהיריון כשהיא עדיין לא בטוחה בכך.

    11/09/2016 בשעה 10:40 am

  5. רונית כתב\ה:

    מרתק!

    11/09/2016 בשעה 1:05 pm

  6. מוכרחים לדבר על הוסת | עוד דף אחד ודי כתב\ה:

    […] שלה פוסט ובו ראשי פרקים של הרצאה שלה ושל נבט טחנאי, החללית האדומה, שמתחבר בדיוק למה שהתחלתי […]

    12/09/2016 בשעה 9:57 am

  7. אפרת כתב\ה:

    מעניין. החכמתי. תודה

    13/09/2016 בשעה 1:02 am

כתיבת תגובה