לכבוד חג הפסח המתקרב, זאת האסוציאציה שעלתה לי, תיאור נוקב של תאוות קניות שתרגמתי פעם.
הקטע לקוח מתוך “לילי ווייט” מאת סוזאן אייזקס, הוצאת נירם 1997.
“כמה הוצאת?” חקר לאונרד.
“כמה שנתת לי,” הגיבה סילביה, בעצבנות קלה כיוון שהיא באמת הגזימה, אספה לתוך עגלת הקניות שלה גליל אחרי גליל של מגבות נייר ואגרה מלאי של שימורים כאילו הטונה היתה פסיון משומר או משהו. והיא הורידה צנצנת אחר צנצנת של ריבה מהמדף, עד שהיו לה קונפיטורות תות, אוכמניות, דובדבן, פטל, דומדמניות, שזיף, תפוח ותפוז.היא אהבה לקנות. צבעי הריבות בחנות, שהיו כהות כאבני חן. שולחן הקפה הדני המודרני המעוצב, בעל הרגליים הבלונדיניות הדקות שגרמו לו להיראות כאילו הוא צועד על קצות אצבעותיו על השטיח בגון הקקאו. ועל השולחן, מפוזרים, כאילו מישהו בדיוק הפסיק לקרוא בהם, לא בערימה מסודרת, ספרי האמנות המוזלים שמצאה בחנות הסמוכה לרופא הנשים: האופן בו האדום הכהה על כריכת הספר של אוטרילו הדגיש את הארגמנים וגוני השני על כריכת הרמברנט. היא לא היתה כמו נשים אחרות, שרק קנו וקנו מתוך שעמום. היא אהבה את מה שקנתה, התענגה על החפצים בכל פעם שראתה אותם בביתה. בסדר, לא קופסה של שקיות תה ליפטון. אבל כמו התחתונית הזו שקנתה בשנת 1949, בצבע סגול בהיר כל-כך שכמעט היה אפור; היו לה כתפיות עשויות סרטים צרים ועיטור סרט מתולם סביב המכפלה. בכל פעם שפתחה את מגירת הבגדים התחתונים, היא הרגישה טוב, כשרק ראתה אותה – וגם את הכתונת הצהובה עם החלוק הרקום.
היא חשבה הרבה על חפציה, ועל חפצים שראתה כשיצאה לעיר, דברים שלא יכולה היתה להרשות לעצמה לקנות, אך זכרה אותם כאילו היו שייכים לה. היא לעולם לא שכחה משהו שתפס את מבטה. כמו בחלון הראווה של חנות עתיקות ברחוב 58, סט תה עשוי כסף בו נחרטה דוגמת עלים עדינה ביותר. על מכסי הקנקן וקערת הסוכר היו שושנים עשויות כסף. עבודה מדהימה. בפעם האחרונה שחלפה על פני החנות המוכר נופף לה מבפנים. כאילו אמר: אני יודע בדיוק איך את מרגישה. רגע: יותר מזה. אני יודע שתחזרי.
שייך לנושא: 
